מה שאנחנו קוראים לו "משבר גיל 40" הוא בעיני המתנה הכי גדולה שקיבלנו בחיים ונקודת הבחירה האמיתית הראשונה שלנו אי פעם. אם הוא יחווה אצלנו כמשבר קשה או כנקודת מפנה חיובית וחיונית בחיים, זה תלוי רק בנו – ובנקודת המבט שלנו, כמו בכל חוויה אחרת בחיים.
התהליך הטבעי – עד גיל 40
אנחנו נולדים עם תכונות אופי מסוימות דומיננטיות יותר מאחרות, מהות אישית אינדיבידואלית. אבל לא תמיד תכונות האופי המולדות הללו הן התכונות שבהכרח יאפיינו אותנו כאנשים בוגרים.
למה? כי הסביבה שאנחנו גדלים בה והחינוך שאנחנו מקבלים, באופן ישיר ובאופן עקיף, מלמדים אותנו להצניע תכונות מסוימות ומכריחים אותנו לפתח או לבטא תכונות אחרות, שאולי בכלל לא מאפיינות אותנו, את הרצון הטבעי שלנו ואת הטבע המולד שלנו.
אתן דוגמא:
ילד יכול להיוולד עם תכונה טבעית של דמיון ויצירתיות, אבל ההורים שלו הם אנשים מאוד קפדנים, שקשה להם לראות ילד שצובע מחוץ לקווים, חולם בהקיץ ומדבר לעצמו. הם לא באים עם כוונה רעה, גם אותם חינכו בצורה מסוימת, אבל אם הם יעירו לו על כל סטייה ממה שנתפס בעיניהם כנורמה, הוא ילמד שהתכונה המסוימת הזאת שלו לא רצויה, וידחיק אותה. אם יהיה לו מזל, הוא ימצא דרכים אחרות לבטא את היצירתיות שלו, ואם לא, הוא ילמד לא לבטא אותה בכלל, כי היא "לא טובה" או "לא נכונה".
זאת, כמובן, רק דוגמא, וכל ההקדמה הזאת באה כדי להסביר את הפסקה הבאה:
עד גיל 40, פחות או יותר, אנחנו חיים בכפוף להתניות סביבתיות-חברתיות ובהתאם לחינוך שקיבלנו בילדת, ואנחנו לא מודעים לכך, או למחירים שאנחנו משלמים על זה. אנחנו חיים באשליית בחירה: בחרנו מקצוע, בחרנו זוגיות, בחרנו מקום מגורים.
אבל, למעשה, לא בחרנו כלום.
מהי בחירה?
תת המודע שלנו מנהל לנו את החיים, וכל דבר שאנחנו עושים מונע ממנו. מנגנון הבחירה שלנו, כבני אדם, הוא פשוט ואוטומטי, וכמובן בלתי מודע לחלוטין: אני תמיד אבחר במקום שבו ההנאה או הרווח שלי הכי גדולים שאפשר, והמחירים שאני משלמת או הסבל שאחווה יהיו הכי קטנים שאפשר. זהו מאזן רווח והפסד שכולנו חיים בו ללא הרף.
הדברים שהמוח מגדיר כרווח והפסד משתנים מאדם לאדם, ולפעמים הם מפתיעים מאוד. אנשים רבים מוכנים לסבול כדי להרוויח עליונות מוסרית, לדוגמא, או כדי להתלונן, נניח. הרווח שהם רואים הוא גדול מהסבל עצמו.
תת המודע שלנו רוצה תמיד להגן עלינו, ולכן השיקולים של רווח והפסד מונעים הרבה פעמים מפחדים שהוטמעו בנו, אמונות שונות שיש לנו לגבי החיים ומתפיסת המציאות שלנו. על פניו, לפעמים התוצאה לא משרתת אותנו למראית עין, אבל להגן על עצמנו זה האינטרס הכי גדול שלנו, ותת המודע שלנו יבחר להמשיך לשלם מחירים מסוימים רק כדי להימנע ממחירים אחרים, או מהמפחיד מכל – הלא ידוע.
ואחרי גיל 40?
גם אחרי גיל 40 מאזן הרווח וההפסד ימשיך להתקיים, זה המנגנון הטבעי שלנו, אבל אם עד גיל 40 אנחנו כפופים להתניות המוקדמות שהוטמעו בנו, סביב גיל 40 המאזן משתנה. הפרמטרים הנלקחים בחשבון על ידי תת המודע שלנו משתנים, ומשנים את המאזן. (ואמנם זה נקרא משבר גיל 40, אבל אפשר לחוות אותו גם בגיל 30+ וגם בגיל 50+, בהתאם לנסיבות החיים האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו.)
יש שלוש סיבות מרכזיות לשינוי הזה במאזן:
- קודם כל, בגיל הזה נובטת בנו איזו הבנה פנימית, בדרך כלל לא-מודעת, שחצי מהחיים עבר כבר. לא נשאר לנו עוד הרבה. זה הגיל שבו אנחנו מבינים שאנחנו לא נצחיים כמו שחשבנו כשהיינו בני 25, ומתעוררות בנו תהיות ושאלות לגבי החיים שלנו: האם טוב לי? האם אני חיה כמו שאני רוצה? האם ההתפשרויות שעשיתי לאורך הזמן עדיין משרתות אותי? האם אני מוכן להמשיך לשלם את המחירים שאני משלם?
- · הנקודה השנייה שמשנה את המאזן היא מערכת היחסים שלנו עם ההורים שלנו, שעוברת שינוי. בתור אנשים צעירים יש להורים שלנו "כוח" עלינו, השפעה, מודעת ולא מודעת. ריצוי ההורים טמוע עמוק בתוכנו במידה כזאת או אחרת, אם נרצה ואם לא נרצה.
אנחנו מוסללים לתוך מהלך חיים מסוים על ידי החינוך שקיבלנו ועל ידי הדוגמא האישית שראינו בבית. זה משפיע על תחומי העניין שלנו, על בחירות הלימודים שלנו, על המקצוע שאנחנו בוחרים לעצמנו, על בחירת בני הזוג שלנו, על אורח חיינו, ועוד.
סביב גיל 40 מאזן הכוחות שלנו עם ההורים משתנה – הם מזדקנים ואנחנו הופכים להיות המטפלים בהם. לפעמים הם כבר לא בין החיים. "הכוח" שלהם עלינו מתפוגג, ויש לנו פחות צורך (לא מודע, כן?) להתחשב בהם או בדעתם, ונפתחת לנו דלת לחופש לבחור מחדש את החיים שאנחנו רוצים לעצמנו.
- הנקודה השלישית היא הילדים שלנו. ברוב המקרים, הורים בני 40+ כבר לא מטופלים בילדים קטנטנים. הילדים יכולים להיות עדיין צעירים, אבל הם כבר לא זקוקים לנו באופן בלעדי ולא תלויים בנו באופן מוחלט. התפקיד ההורי שלנו משתנה ומשנה את התפיסה העצמית שלנו.
סביר להניח שיש עוד סיבות לשינוי הזה, אבל אלה, כאמור, המרכזיות והמשמעותיות ביותר.
כשתת המודע שלנו עושה את המאזן שלו מחדש, המקומות בהם ויתרנו והתפשרנו צפים בו. הוא מחשב מחדש את כל המחירים ששילמנו ואת הנקודות שבהם אנחנו לא מרוצים מהחיים שלנו כפי שהם. עכשיו הדברים שכואבים לנו והודחקו צפים ומבעבעים החוצה, אל פני השטח המודע.
הבעיה היא שרובנו לא מודעים לתהליך הזה, והבעבוע הזה, שאנחנו לא מבינים את ההיגיון שלו או מה הוא רוצה מאיתנו, מכניס אותנו למתח גדול ומעביר אותנו טלטלה משמעותית. הטלטלה הזאת יכולה להפחיד אותנו ולגרום לנו לנסות להתעלם ממנה ולברוח מההתמודדות איתה. היא יכולה גם להכניס אותנו לדיכאון או לגרום לנו לפרק את כל החיים שבנינו. ההשפעה של הטלטלה הזאת על כל אחד ואחת מאיתנו שונה, בהתאם לאופי שלנו ולצורת ההתמודדות שלנו עם החיים.
אז מה עכשיו?
אני סבורה שאם אנחנו מודעים לתהליך הזה שאנחנו עוברים, אנחנו יכולים קצת פחות להילחם בו, קצת יותר לזרום עם הטלטלה הזאת ולהפוך אותה מסופה שמאיימת לכלות אותנו לנענוע עדין של הסירה שהיא החיים שלנו.
כשאנחנו נכנסים לתהליך הזה ללא מודעות, אנחנו פשוט נזרקים לאן שהסופה מטלטלת אותנו, ומנסים להמציא את עצמנו מחדש במקומות שאינם נכונים עבורנו. המודעות הזאת מאפשרת לנו לחפש באופן אקטיבי ומכוון את המקומות שלא טוב לנו בהם, ולהתבונן בהם. בכל אחת מהנקודות האלה יכולות להיות כמה אופציות להתמודדות: לעזוב לגמרי ולשנות מהיסוד, להחליט להישאר במקום הזה למרות המחירים או לשנות חלק מהדברים.
שתי הנקודות המהותיות ביותר שרוב האנשים מתמודדים איתן בתהליך הזה הן עבודה וזוגיות. אפשר לעזוב הכל ולהתחיל מחדש, אפשר להישאר למרות המחירים, ואפשר לשנות חלק מהדברים ולשפר את המצב בצורה שתספק אותי ותעשה לי טוב.
אין כאן שום המלצה לדרך מסוימת שכדאי לבחור בה ואין כאן גם שום ביקורת על שום בחירה שתעשו. כל אחד ואחת צריכים למצוא את האיזון הנכון להם באופן אישי. רוב האנשים ימצאו את האיזון האישי הזה ביחס ישיר למידת ההתפשרות או הויתור הראשוניים: אם אני עובד במקצוע שבעצם לא מעניין אותי בכלל ואני קם לעבודה כל בוקר מתוך תחושת סבל ומיאוס, אני כנראה צריך למצוא מקצוע חדש. אם אני בזוגיות שמראש התפשרתי עליה – ולא משנה מאיזה סיבות – אני כנראה צריך לשחרר את המקום הזה בחיי. אבל אם נקודת ההתפשרות שלי הייתה מתונה יותר, אולי אני אוכל למצוא את הדרך לשנות מספיק בתוך המערכת הקיימת בלי לפרק אותה.
המודעות שלנו לתהליך ולעצמנו קובעת כמה זמן הוא ייקח וגם את הדרך שבה הוא יסתיים: גירושין או דווקא זוגיות מחוזקת ומחודשת, קריירה חדשה לגמרי או תפקיד חדש בתוך הארגון שאני כבר עובד בו, הגירה לניו זילנד או מעבר למושב בארץ, חיים חדשים לגמרי או רק תחביבים חדשים.
אי אפשר בלי זה?
לא. אי אפשר. 'צטערת.
הרוב המוחלט של האנשים יעבור את המשבר הזה, כך או אחרת, גם אם נדמה לכם שהאנשים סביבכם לא עוברים את אותו דבר כמוכם. יש אנשים שיעברו את המשבר הזה בצורה חלקה ונעימה, לא מורגשת. אולי הויתורים שלהם מראש היו קטנים יותר, אולי המודעות שלהם לתהליך הייתה גדולה יותר. יש כאלה שיעברו אותו מוקדם יותר או מאוחר יותר, בהתאם לנסיבות החיים שלהם, ויש מעטים בודדים שלא יעברו אותו כלל, ועליהם אני ממש מרחמת.
המעטים שלא עוברים את משבר הגיל הזה כנראה יישארו כלואים עד מותם באותן התפשרויות ראשוניות, באותם ויתורים, שאף אחד לא היה משוחרר מהם כשהיה צעיר. הסיבות לכך נעוצות בפחדים, וזה אף פעם לא כיף.
הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו הוא להיות מודעים לתהליך, ולקבל עזרה מאנשי מקצוע בתחומי הטיפול השונים, שיעזרו לנו להבין טוב יותר את עצמנו, את הרצונות והצרכים שלנו ואת הדרך בה יכול להיות לנו טוב . אני יכולה לעזור בתהליך הזה בעזרת פרחי באך, אבל זאת לא צורת הטיפול היחידה, כמובן, ואני ממליצה לכל אחד למצוא את הדרך שלו, כמה שיותר מהר.
