לפני כמה ימים התקשרה אלי ג'. עניתי לטלפון ושמעתי רק צחוק היסטרי. היא ניסתה לדבר ולא הצלחתי להבין כלום. כשהיא הצליחה לנשום באופן מסודר היא אמרה לי ככה:
“נכנסנו הביתה עכשיו מהגינה, עם כמויות חול שלא היו מביישות את הסהרה ופתאום קלטתי מה הולך סביבי – יש קצת כלים בכיור שלא שטפפתי מהבוקר, מכונת כביסה מאתמול שעוד לא קיפלתי, הילדים מלוכלכים מהגינה והכנסנו עכשיו מלא חול הביתה!"
"לשנייה הייתה לי תחושה של טעות, כאילו נכנסתי לבית של מישהו אחר. בשנייה שאחר כך נלחצתי מהמחשבה שאני צריכה לנקות את כל זה, אבל אז אמרתי לעצמי – לא נורא. ופתאום הבנתי שנהייתי מהנשים האלה שפעם הייתי מזדעזעת מאיך שהן חיות. אבל וואלה – זה לא נורא. תיכף מקלחות, בלילה אשטוף את הכלים ואת הבית, והכביסה הנקייה יכולה לחכות".
"ואז” היא אמרה “התחלתי לצחוק והתקשרתי אלייך. הייתי חייבת לספר לך.”
ג', כפרה עליה, הגיעה אלי מהמלצה של חברה שראתה אותה סובלת בגלל הפרעת ניקיון אובססיבית.
כמה אובססיבית? משטר קפדני על הימנעות מלכלוך על הבגדים של הילדים, גם בחוץ ומאבק תמידי איתם על מה מותר להם ומה אסור להם לעשות בגלל זה, שטיפת הבית לפחות פעמיים ביום, חיפוש מתמיד אחרי פירורים סוררים בבית ועוד.
כשהייתה צעירה יותר, כשהילדים רק נולדו, היא התמודדה לא רע. היא אהבה שנקי והייתה מוכנה להתאמץ בשביל זה. סבבה. אבל עם הזמן והגיל היא התחילה להרגיש שזה יותר מדי. שהמחירים שהיא משלמת גבוהים מדי, שהרדיפה האובססיבית אחרי הניקיון פוגעת בשמחה החיים שלה, ושל בני המשפחה שלה, שהיא מעוררת המון כעסים ביניהם, ושבעצם היא – והם – סובלים כתוצאה מכך.
ואז היא הגיעה אלי.
ג' תמיד הגדירה את עצמה כחולת ניקיון, אבל זה תמיד נאמר בהומור וחיוך. היא אהבה שנקי, מה רע בזה? כשהיא הגיעה אלי היא רצתה למוא את הדרך שימשיך להיות נקי אבל בלי לסבול.
התהליך הוא תהליך, וזה לקח קצת זמן, אבל לאט לאט ג' שיחררה את הרסן. בהתחלה היא באמת חזרה לנקות בכיף אם כי בכפייתיות, אבל לפחות היא לא רבה עם אף אחד מבני משפחתה בדרך. אחר כך היא ניקתה פחות, והלכלוך הפריע לה פחות, ובסוף היא התקשרה אלי, מתגלגלת מצחוק.
