פעם הכרתי מישהו שהיה אוכל ציפורניים עד זוב דם. הוא היה חבר, לא מטופל, ופעם ראשונה שראיתי את זה הייתי מזועזעת. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי כסיסת ציפורניים באמת עד זוב דם. הוא התבייש בזה נורא, והיה מנסה להחביא את הציפורניים ליד אנשים. זה הפריע לי אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק.
למה כוססים ציפורניים?
כסיסת ציפורניים היא, לרוב, דרך של המוח להתמודד עם חרדה ומתח. קצת כמו OCD (שאפשר לקרוא עליו כאן וכאן) . זה הרגל נרכש, בדרך כלל מגיל צעיר, ובדרך של חיקוי לא מודע, כלומר אנחנו רואים מישהו בסביבה הקרוב שמתמודד עם סטרס בצורה כזו ומאמצים את זה כדרך ההתמודדות שלנו.
כלומר כסיסת ציפורניים היא פעולה אובססיבית, שאם כבר עושים אותה, קשה מאוד להימנע ממנה או להיגמל ממנה.
אצל ילדים קל מאוד להיפטר מההרגל הזה, ואפשר לראות תגובות מוצלחות כאן. עם מבוגרים התהליך יכול לקחת קצת יותר זמן, אבל הוא עובד, וגם מבוגרים יכולים להפיק לכסוס ציפורניים בלי לענות את עצמם.
אין כאן הימנעות בכוח מכסיסת ציפורניים, או כל הרגל אובססיבי אחר, אלא שינוי פנימי הדרגתי שמוביל להפחתת הסטרס וכתוצאה מכך גם להפסקת הכסיסה, ללא צורך למציאת תחליפים התנהגותיים.
ומה עם החבר?
ואם נחזור לחבר הכוסס – בדרך כלל אני לא מציעה למכרים וחברים טיפול. הם יודעים שאני מטפלת ומי שרוצה פונה אלי. במקרה הזה זה היה אפילו יותר מסובך, כי החבר הזה הוא מהאנשים שלא מאמינים ברפואה משלימה, בטח לא בטיפולים אנרגטיים. אם לצטט, הוא אמר: "אני סומך עלייך, אבל אם זה לא היית את, הייתי חושב שזה שרלטנות".
בכל זאת, בשלב כלשהו, אולי כשהוא התלונן על עצמו בעניין כסיסת הציפורניים, וכאב לי הלב עליו, הצעתי לו לתת לי חצי שנה. תבוא פעם בחודש לקחת בקבוק. חצי שנה. שישה חודשים ולא תכסוס ציפורניים. הוא צחק ולא בא. לא הצקתי לו ולא לחצתי עליו, אבל מדי פעם הזכרתי לו שכל מה שצריך זה לבוא אלי פעם בחודש ואחרי חצי שנה זה ייגמר.
כשכבר הנחתי לזה לגמרי ולא אמרתי יותר כלום, הוא הודיע לי שהוא יבוא לקחת בקבוק בהתאמה אישית. הוא נשאר סקפטי, אבל לא חשב שיש לו מה להפסיד.
לקחת או לא לקחת?
אז הכנתי לו בקבוק והוא לקח. אני לא חושבת שהוא לקח את הטיפות לפה אפילו פעם אחת. בצורה מאוד כנה הוא אמר שהוא לא מצליח להביא את עצמו לקחת מהטיפות, כי הוא לא באמת מאמין בזה. אמרתי לו שזה בסדר גמור, וגם אם הבקבוק לידו זה עושה את העבודה, כי אחרי הכל מדובר באנרגיה. אולי זה יעבוד יותר לאט, אבל זה יעבוד. "הבקבוק לידי כל הזמן" הוא אמר. "זה מספיק", אמרתי לו.
דיברנו על זה עוד כמה פעמים. הוא אמר שהוא לא לוקח אבל הבקבוק לידו, אני אמרתי לו שזה לא נורא וזה עובד גם ככה, ומתישהו הפסקנו לדבר על זה בכלל.
הסוף
אחרי שמונה חודשים מהיום שהוא לקח את הבקבוק הוא התקשר אלי יום אחד ואמר לי ככה:
"לא רציתי להגיד כלום קודם, כי רציתי לראות שזה יציב, אבל כבר חודשיים שאני לא כוסס ציפורניים".
הוא שלח לי תמונה להוכיח לי, שחבל שלא שמרתי אותה, ומאז ועד היום – להערכתי עברו כשנתיים – הוא לא כוסס ציפורניים.
ואם גם אתם/ן כוססים או כוססות ציפורניים, וזה מציק לכם, חשוב לי שתדעו שלא חייבים לחיות עם זה.