אוכל ת'ציפורניים עד זוב דם – סיפור מקרה

פעם הכרתי מישהו שהיה אוכל ציפורניים עד זוב דם. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי כסיסת ציפורניים באמת עד זוב דם. זה הפריע לו והוא התבייש בזה, אז עזרתי לו להפסיק. 

האיש הזה, שכסס ציפורניים עד זוב דם, היה חבר שלי, לא מטופל, ופעם ראשונה שראיתי את זה הייתי מזועזעת. מכיוון שהיינו חברים טובים וקרובים, הרשיתי לעצמי לקחת את היד שלו ולהסתכל מקרוב. עם מישהו אחר לא הייתי מעיזה לעשות כזה דבר. 

הוא התבייש בזה נורא, והיה מנסה להחביא את הידיים ליד אנשים. מחזיק אותן באגרופים קפוצים, שם ידיים בכיסים. כל מה שהיה אפשר לעשות כדי לחשוף את הציפורניים כמה שפחות, ופתאום אני מסתכלת לו ישר בציפורניים האכולות ובאצבעות הידיים הפצועות. מכיוון שהיינו חברים הוא התגבר על הבושה, אבל לא היה לו נוח עם זה.

כסיסת הציפורניים הפריעה לו אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק, וגם לא באמת עשה שום דבר אקטיבי בשביל לא לכסוס.

 למה כוססים ציפורניים?
לפני שניכנס לסיפור שלו, בוא נדבר רגע על כסיסת ציפורניים בכלל, ועל למה כוססים ציפורניים.

אין סיבה פיזיולוגית לכסיסת ציפורניים, וגם הרפואה המערבית מסכימה לזה. הסיבות המקובלות לכסיסת ציפורניים הן עצבנות, מתח נפשי, ביטוי להיפר-אקטיביות וכו'. זאת אחת מהפעמים שאין לי מחלוקת עם הרפואה המערבית.

הנזקים מכסיסת ציפורניים נעים בין נזק פיזי ללוחית הציפורן, שהופכת להיות דקה וחלשה, נטייה לזיהומים בעור המגורה שמסביב לציפורניים האכולות, ובשל כך סיכון גבוה לזיהומים טפיליים בגוף כולו, יבלות ועוד, ולעיתים עיוות תמידי של מצע העור עליו הציפורן גדלה. בתחום הרגשי-נפשי יכולה להיות פגיעה בדימוי העצמי וקשיים חברתיים בשל כך. וכל זה מכסיסת ציפורניים אובססיבית.

לקריאה על כסיסת ציפורניים בעמוד וויקיפדיה אפשר ללחוץ כאן.

למה דווקא כסיסת ציפורניים?
אנשים שונים מתמודדים עם נושאים שונים בדרכים שונות.

כסיסת ציפורניים היא, לרוב, דרך של המוח להתמודד עם חרדה ומתח. (קצת כמו OCD שאפשר לקרוא עליו כאן וכאן).  זה הרגל נרכש, בדרך כלל מגיל צעיר, ובדרך של חיקוי לא מודע, כלומר אנחנו רואים מישהו בסביבה הקרובה שמתמודד עם סטרס בצורה כזו ומאמצים את זה כדרך ההתמודדות שלנו.

והאמת שכסיסת ציפורניים היא דרך התמודדות כל כך יעילה בשביל המוח, וכל כך מקילה על הנפש, שהיא הרגל שהופך לפעולה אובססיבית. כשמתחילים לכסוס ציפורניים, קשה מאוד להימנע מזה או להיגמל מהכסיסה.

איך בכל זאת מטפלים בכסיסת ציפורניים?
בעולם הרפואה הקונבנציונלית אין ממש מרפא לכסיסת ציפורניים, או תרופה ייעודית, כי, כאמור, המקור הוא לחץ נפשי. הדרכים המוכרות לטיפול בכסיסת ציפורניים הן מריחת כימיקלים מרים סביב הציפורן, טיפול נפשי להרגעה, בניית ציפורניים ואפילו שימת מתקן מיוחד בפה שמונע כסיסה.

בעולם הרפואה המשלימה יש דרכים אחרות, בעיני טובות יותר, ובעיקר עם פרחי באך.

בעוד שהרפואה המערבית מחפשת פתרון נקודתי לסימפטום מסוים, במקרה הזה כסיסת ציפורניים, טיפול בפרחי באך מטפל במקור לבעיה. במקרה הזה מדובר על הלחץ והסטרס שגורמים לנו לכסוס ציפורניים.

אנחנו לא מרגיעים את הסטרס בתרופות ולא מונעים מהמטופל את פעולת הכסיסה. הפסקה כפויה של כסיסת הציפורניים עלולה להעלות את רמות הסטרס של המטופל, והמוח שלו כבר ימצא דרכים אחרות לבטא את הלחץ הזה, וככל הנראה הן יהיו גרועות לא פחות.

פרחי באך מטפלים תמיד במקור לבעיה, שהוא תמיד רגשי-נפשי, בטח ובטח כשמדובר על כסיסת ציפורניים.

אצל ילדים קל מאוד להיפטר מההרגל הזה. עם מבוגרים התהליך יכול לקחת קצת יותר זמן, אבל הוא עובד, וגם מבוגרים יכולים להפיק לכסוס ציפורניים בלי לענות את עצמם.

אין כאן הימנעות בכוח מכסיסת ציפורניים, או כל הרגל אובססיבי אחר, אלא שינוי פנימי הדרגתי שמוביל להפחתת הסטרס וכתוצאה מכך גם להפסקת הכסיסה, ללא צורך למציאת תחליפים התנהגותיים.