קלמטיס היא תמצית קלאסית לכל מי שקוראים לו אסטרונאוט, עפיפון וכו', אבל אנשי הקלמטיס הם גם עדיני נפש, יצירתיים, ובעלי דמיון פורה. בואו נרחיב.
*בטיפול תמיד נבחרות כמה תמציות ולא תמצית בודדת אחת, היוצרות תמונת מצב מלאה של המטופל. לפעמים תמציות שנראות מתאימות לבעיה מסוימת משנות מעט את המשמעות שלהן בתוך ההרכב הכללי, ולפעמים הסימפטום המוצג לעין נפתר מכיוון אחר בכלל ולא עם התמצית הקלאסית לטיפול בבעיה. במאמרים המציגים את התמציות אני מציגה "קלאסיקה" שלא קיימת במציאות בצורה מדויקת, כי כל אדם תמיד מורכב מהרבה יותר מתכונה אחת ותמיד צריך התאמה של התמציות למטופל.
Clematis, היית או חלמתי חלום?
תמצית Clematis, המופקת מפרחיו של צמח הנקרא בעברית זלזלת, מיועדת, באופן קלאסי, לאנשים הבורחים לעולם הדמיון ומעדיפים חלומות על עתיד ורוד מאשר להתמודד עם המציאות.
ברוב המקרים, אנשים שהם טיפוס Clematis, יגיעו לטיפול כאשר הם ירגישו, או יבינו, שהם לא מצליחים לממש את עצמם. לפעמים הם יגיעו בכלל כאבים כרוניים שהרופאים לא מוצאים להם מרפא. בשני המקרים, נטילת התמצית תעשה עבודה דומה, אבל אני מקדימה את המאוחר ועוד נגיע לזה.
מי אתה טיפוס Clematis?
התכונות היפות והמולדות של טיפוסי קלמטיס כוללות בתוכן עדינות ורגישות, דמיון פורה, יכולות אמנותיות שונות, כושר המצאה ואלתור, ופוטנציאל גדול ליצירתיות יחד עם חשיבה לא קונבנציונלית.
אם אני חושבת על דוגמא לטיפוס Clematis קלאסי, השם הראשון שקופץ לי לראש הוא ליאונרדו דה וינצ'י. דה וינצ'י הוא, ככל הנראה, טיפוס קלמטיס קלאסי, וחשוב מכך – מאוזן. דה וינצ'י היה תינוק שנולד מחוץ לנישואין למשרתת יהודייה שנחטפה מהקווקז, ולאציל איטלקי. עד גיל חמש הוא גדל אצל אימו, ולאחר מכן עבר לחיות עם סבו וסבתו, כשדודו מצד אביו משמש לו כדמות אב.
על פניו, לא סיפור חיים שמזמין איזון רגשי- נפשי. אבל, ככל הנראה, אימו נתנה לו בסיס רגשי מיטבי עד גיל חמש, וגם בני המשפחה שגידלו אותו אהבו אותו ודאגו לו מספיק כדי שיצליח לתעל את הדמיון המפותח שלו והיצירתיות הבלתי נגמרת שהוא נולד איתה, לכדי מחשבה פורצת גבולות והמצאות פורצות דרך של ממש.
זה אמנם לא קשור לפרחי באך, אבל אם יש לכם ילדים, מומלץ בחום לקחת אותם לתערוכת "ליאונרדו דה וינצ'י, מדען ומהנדס" במדעטק
מה היה קורה אילו…
אף אחד לא נולד "עפיפון" או "מנותק" או "אסטרונאוט". אבל כן יש אנשים שנולדו יותר רגישים מאחרים בסביבתם. כשילדים בעלי נפש רגישה במיוחד נולדים למשפחה פחות רגישה, או להורים שאינם יודעים כיצד להתמודד עם הרגישות הגדולה ועולם הדמיון העשיר של הילד, הוא עשוי לחוות זאת כאגרסיביות ושתלטנות.
מובן שבדרך כלל זו אינה הכוונה של ההורים, ורובם המוחלט של ההורים הנורמטיביים תמיד רוצים את טובתם של הילדים. הבעיה היא שבהרבה מאוד מקרים אנחנו, כהורים, לא באמת יודעים מה טוב לנפשו של הילד שלנו.
אנחנו מנסים להתאים את הילדים שלנו לכללים שמתאימים לנו, למה שאנחנו מכירים, לחוקים שנוחים לנו, הכללים שאנחנו חיים לפיהם. לפעמים גם לנו הם לא טובים, אבל גם אותנו גידלו בצורה מסוימת, שלא בהכרח תאמה את הצורך הרגשי-נפשי שלנו.
במקרים כאלה, במקום שהיצירתיות תתועל למקומות טובים, והדמיון ייקח אותם רחוק, ילדי Clematis מתחילים להשתמש בעולם הדמיון כמקום מפלט לברוח אליו. הם חווים שהסביבה לא מבינה אותם, אולי אפילו עוינת אליהם (כאמור, גם אם זה לא נכון אובייקטיבית. זאת החוויה שלהם).
הבריחה לעולם הדמיון היא בדרך של ילדים אלה להגן על עצמם מפגיעה – כשאתה לא נוכח, קשה מאוד לשלוט בך או להשתלט עליך.
הניתוק של הקלמטיס
לבריחה הזאת אל הדמיון כמקום מפלט ממציאות שאני לא יודע להתמודד איתה יש מחיר, כמובן. כמו לכל דבר אחר בחיים שלנו.
הניתוק שילדי Clematis יוצרים בתוך עצמם, לא מנתק אותם רק מהדברים הלא נעימים שהם חווים. כשאנחנו מתנתקים רגשית, בטח בגיל צעיר, אנחנו מנתקים את עצמנו לא מהרגשות הלא נעימים – מהכאב, מהביקורת, מתחושת הדחייה. אנחנו מנתקים את עצמנו גם מהרגשות הטובים שאנחנו חווים, כמו שמחה ואהבה.
הניתוק הרגשי הזה מאפשר לילד להקהות את התחושה שלא אוהבים אותו, אבל בדרך מתקהים גם כל הרגשות האחרים.
ילדים כאלה יכולים לבלות סגורים בחדר שעות, עם ספר או מסך. עולם הדמיון שלהם ימשיך לעבוד שעות נוספות אבל הוא יפליג בדמיונות אל עתיד בדיוני שהם יוצרים לעצמם. הם יפנטזו על העתיד כדי להביא לעצמם סיפוקים שאין להם אפשרות לקבל במציאות הנוכחית.
הנטייה שלהם היא לדמיין "מה יקרה כש…" או "מה יקרה אם…". בדמיון הן יכולים לברוא לעצמם עתיד מושלם, שבו הכל טוב.
ילד קלמטיס שגדל בצורה כזו, ימשיך לעופף בראש שלו גם כשיגדל.
בדרך הם מפספסים את החיים.
