האם אי פעם מצאת את עצמך אומר או אומרת “כן” בקול רם, כשבפנים היית רוצה להגיד “לא”? בבסיס ההתנהלות הזו עומד אחד מיצרי ההישרדות החזקים ביותר שלנו: הצורך בשייכות חברתית. אם הנתינה שלך הפכה מזכות עוצמתית לחולשה שמוחקת את הרצון העצמי, והצורך לרצות אחרים גדול מהרצון להגשים את עצמך, היבט CENTAURY באישיות שלך לא מאוזן. תמצית CENTAURY היא שיעור מדויק בלהציב גבולות ולומר “לא” מבלי להרגיש אשמה.
להגיד "כן" כשרוצים להגיד "לא"
לרובנו יש רגעים או מצבים בהם אנחנו מוותרים על הרצון שלנו, על הזמן שלנו ועל הצרכים שלנו, בשביל לרצות מישהו אחר. בדרך כלל זה יהיה מישהו שחשוב לנו או חשוב בעינינו – זה יכול להיות הילדים שלנו, ההורים שלנו, חברים שלנו או אנשים “רמי מעלה”. בכל מקרה, הם מספיק חשובים בעינינו כדי שנשים את עצמנו בצד, לפחות לפרק זמן מסוים. זה בסדר גמור, טבעי ונורמלי, וזה החלק של תמצית CENTAURY שנמצא בכולנו.
הבעיה מתחילה כשהיבט CENTAURY באישיות שלנו לא מאוזן.
מי שהתכונה הזו שבו לא מאוזנת, יוותר על הרצון שלו כל הזמן, וימצא תמיד מישהו גדול ממנו וחזק ממנו להקשיב בקולו ולעשות את מה שהוא אומר.
אבל, בואו נתחיל מהתחלה:
1 מאוזן
אם צריך לסכם במשפט אחד את ההיבט באישיות שלנו שתמצית CENTAURY מייצגת זה יהיה “השגת יתרון מוסרי ע”י שירות“. טיפוס CENTAURY יודע לתת שירות לאחרים. הוא בן אדם טוב באופיו, והתדמית החברתית שלו היא של מי שתמיד תומך, עוזר ועושה בשביל אחרים.
הוא אינו נאבק על תשומת לב, ולכן לא נתקל בהתנגדויות מהסביבה. יש בו נאמנות גדולה והוא עובד בשקט מאחורי הקלעים, כגורם תומך, וטוב לו כך. טיפוס סנטאורי מקבל הרגשה טובה מלעזור ולשרת אחרים, והוא אף מרגיש נעלה עליהם מבחינה מוסרית. הוא רואה בשירות ועבודה למען מישהו אחר זכות עליונה והוא מרגיש אדם טוב יותר מכך שהוא עוזר, ואחרים לא.
מי שתכונת CENTAURY דומיננטית אצלו באופן מולד, עשוי למצוא את עצמו במקצוע שירותי, כמו אח או אחות, עבודה סוציאלית, טיפול הוליסטי, פסיכולוגיה וכו’.
אבל, כשהתכונה הזו אינה מאוזנת, טיפוס CENTAURY יהיה “שפוט”. הוא יתמגנט לאנשים חזקים וייתן להם לשלוט בו ועליו, כשהוא משרת אותם עד טיפת הכוח האחרונה שלו.
הישרדות
על נושא התדמית והמהות כתבתי בהרחבה במאמר על תמצית ELM, שהוא קלאסי יותר לנושא, וכדאי לקרוא אותו בשביל להבין את עניין התדמית והמהות. במאמר הזה ארחיב על אינסטינקט ההישרדות שלנו:
הטבע הבסיסי ביותר שלנו הוא הישרדות. זהו היצר הקדמוני ביותר שקיים בכולנו. ישנם שני סוגי ההישרדות בסיסיים: ההישרדות הראשונה היא הישרדות של חיים ומוות, כלומר להגן על עצמנו מפני סכנות פיזיות. ההישרדות השנייה היא הישרדות של שייכות חברתית, של להיות חלק מהחברה ולא להישאר לבד.
סביר להניח שבבסיס הדברים הקדמוני, הישארות לבד פירושה מוות פיזי בגלל סכנות שונות, אבל, היום, החשיבות של השייכות החברתית היא נושא בפני עצמו בתחום הפסיכולוגיה ובריאות הנפש.
אנחנו יצורים חברתיים
בני אדם הם יצורים חברתיים, וככאלה אנחנו מחויבים למצוא את השייכות שלנו לחברה. רוב האנשים מוצאים את השייכות החברתית שלהם, בגיל צעיר מאוד, דרך אחת משתי הגישות: “תאהבו אותי” או “תצטרכו אותי”. זה נעשה באופן אינטואיטיבי, בגיל צעיר מאוד, כאמור.
כאשר אוהבים אותנו הקיום שלנו לא נמצא בסכנה כיוון שמי שאוהב אותנו יגן עלינו. כאשר צריכים אותנו, הקיום שלנו לא נמצא בסכנה, מכיוון שאנחנו משרתים את “השבט”, את החברה, בצורה מסוימת, ויש לה אינטרס להגן עלינו.
הישרדות היא הדבר הכי טבעי והכי אינסטינקטיבי עבור כל יצור חי, וכולנו נמצאים או במחלקת “תאהבו אותי” או במחלקת “תצטרכו אותי”. טיפוס CENTAURY נמצא בהישרדות ממשפחת “תצטרכו אותי”. כך קורה שהוא עשוי לבחור במקצועות שירותיים, כפי שהזכרתי קודם, כדרך לא מודעת להבטיח את מקומו החברתי ואת הצורך הקיומי שלו.
בשביל CENTAURY, זו זכות לתת שירות
אבל כשהתכונה הזו יוצאת מאיזון, אנחנו עשויים להגיע למקומות של ניצול והתעללות. הדוגמא הכי טובה שאני מכירה לטיפוסCENTAURY לא מאוזן, היא השיר “פנקס הקטן”, שיר שהוא חלק ממחזמר בשם “עיר הגברים” שהוצג בשנות ה- 70, ומבוסס על ספר של דיימון ראניון. השיר מציג גבר שמשרת בצורה נאמנה ועיוורת את האהובה שלו, שעד יומה האחרון לא רואה בו יותר ממשרת או בן לוויה.
טיפוסCENTAURY לא מאוזן חי חיים של פיספוס, משום שהוא לא ממצה את הפוטנציאל של עצמו ולא מגשים את החלומות של עצמו. הוא משרת אחרים וחי בשבילם. כשאדם כזה מוצא לעצמו את האדם החזק שהוא מרגיש מוגן לידו, הוא יעשה הכל בשבילו, וגם יצדיק כל מעשה שלו, נורא ככל שיהיה. הוא מרגיש, באופן לא מודע, מוגן ליד אדם חזק, ששולט עליו.
יש לטיפוס סנטאורי לא מאוזן הרגשה (שוב – לא מודעת) טובה מכך שהוא עושה, כביכול, “למען אחרים”. המחיר האמיתי שהוא משלם הוא מחיקת הרצון האישי לחלוטין. הוא פועל מתוך אינסטינקט הישרדות וצורך פסיכולוגי, לא מתוך בחירה חופשית או כוח פנימי.
הראייה ההוליסטית: ריצוי הוא לא באמת נתינה
בכל נתינה יש קבלה. זאת לא סתם קלישאה. כבני אדם, אנחנו יצורים של חשבונות רווח והפסד תמידיים, הנעשים באופן לא מודע. לפני כל פעולה שאנחנו מבצעים המוח עושה חשבון, בשבריר שנייה, של רווח והפסד, הנאה וסבל, ומחליט היכן הוא יקבל את הרווח הכי גדול. הרווח הוא לא רווח כלכלי, כמובן, ולפעמים הוא אפילו לא הנאה אלא פחות סבל מאופציה אחרת, אבל החשבון תמיד נעשה.
כמובן שלכל בחירה יש גם מחיר. המוח, או תת המודע שלנו, אינם מפספסים את המחיר שאנחנו משלמים על כל בחירה, אבל החשבון הקצרצר שהמוח עושה כולל גם את חישוב המחיר מול התועלת. הבחירה תמיד תהיה במה שנראה לנו שאנו מקבלים ממנו את התועלת שמצדיקה את המחיר.
כשאתה טיפוס CENTAURY, לתת בא לך בטבעיות
מכיוון שאדם שתכונת ה CENTAURY המולדת שבו דומיננטית יהיה אדם טוב לב, נתינה תהיה חלק ממנו. הוא מקבל ממנה הנאה, כי היא בטבע שלו. לאט לאט, ככל שהתכונה הזו יוצאת מאיזון, הוא שוכח שהנתינה היא רק חלק ממנו, ומתחיל להרגיש שהיא זכות הקיום שלו: “צריכים אותי – לכן אני קיים”.
תחושת העליונות המוסרית וההצדקה הקיומית הופכות להיות הרווח האולטימטיבי לכל פעולה שלו, עד שהוא מוחק את עצמו וחי בשביל לשרת אחרים. הוא משכנע את עצמו שהוא “מרוויח” את הזכות הקיומית שלו דרך הנתינה, אך בפועל הוא משלם את המחיר הגבוה ביותר: אובדן הזהות והכוח האישי שלו.
אם סנטאורי התחיל מעמדה של איזון, שבה הנתינה והשירות הן חלק מהכוח הטבעי שלו, הרי שככל שחוזר האיזון אצלו גדל, כך גדלה גם החולשה הפנימית שלו והצורך שלו באישור חיצוני. אם, במקרה, אין לו אף אחד לשרת, הוא מרגיש אבוד. כל ההצדקה הקיומי שלו קורסת, יחד עם הרווח המדומה של הרגשת העליונות המוסרית על אחרים.
הטרנספורמציה הרצויה של טיפוס CENTAURY: כוחו של ה"לא"
טיפוס CENTAURY ישרת אחרים עד שהוא יהיה מותש לחלוטין. רק בנקודה הזו תתחיל אצלו איזושהי מודעות עצמית. לפני זה הוא לא ישים לב לעצמו בכלל. אחרים בוודאי לא יגידו לו כלום, כי נוח להיות ליד מישהו שכל הזמן רוצה לעשות בשבילך ולשרת אותך, וגם תת המודע שלהם עושה חשבון של רווח והפסד. מה הם ירוויחו מלהגיד לו שהוא מגזים? כלום. הם רק יאבדו את העזרה שהם מקבלים ממנו.
בנוסף, אדם שתכונת הסנטאורי שלו דומיננטית ולא מאוזנת לא יודע לבקש עזרה. כשהתשישות מגיעה, הקונפליקט הפנימי שלו הוא דרמטי: הגוף דורש מנוחה וטיפול, אבל הנפש נלחמת כי עצם הצורך לבקש עזרה ממישהו אחר, מאיים על כל יסוד קיומו ונוגד את תפיסת ההישרדות שלו בחיים – אם לא צריכים אותי, ואני צריך אחרים, איזה זכות קיום יש לי? צורך בעזרה עלול להוביל אותו למשבר אגו חריף, ובסופו של דבר, הוא יבקש עזרה רק כשבאמת לא תהיה לו שום ברירה אחרת.
מה יקרה לו בטיפול?
טיפול באדם שתכונת ה- CENTAURY שלו לא מאוזנת יגרום לו לפקוח עיניים ולראות את המציאות שמולו, ובתוכו. זה לא תהליך פשוט, והוא לוקח זמן, אבל בדרך כלל התהליך הטיפולי יתחיל במחלה ומסכנות. הוא ירשה לעצמו להזדקק לאחרים, ולאט לאט יתחיל לראות שאחרים יכולים לשרוד בלעדיו ובלי העזרה שלו. אולי הם אפילו יותר מרוצים שהוא לא נדבק אליהם ומנדנד להם כל הזמן.
אחר כך הוא ילמד להגיד לא.
הוא ימשיך לתת שירות ולעזור, כי זה בטבע שלו, אבל הוא ילמד לשים גבולות ולשמור על עצמו מהיסחפות ומפני מחיקה עצמית. מעצם היכולת החדשה לשים גבולות, השירות שהוא שכן ייתן יהיה הרבה יותר טוב והרבה יותר יעיל.
*בטיפול תמיד נבחרות כמה תמציות ולא תמצית בודדת אחת, היוצרות תמונת מצב מלאה של המטופל. לפעמים תמציות שנראות מתאימות לבעיה מסוימת משנות מעט את המשמעות שלהן בתוך ההרכב הכללי, ולפעמים הסימפטום המוצג לעין נפתר מכיוון אחר בכלל ולא עם התמצית הקלאסית לטיפול בבעיה. במאמרים המציגים את התמציות אני מציגה “קלאסיקה” שלא קיימת במציאות בצורה מדויקת, כי כל אדם תמיד מורכב מהרבה יותר מתכונה אחת ותמיד צריך התאמה של התמציות למטופל. למציאת ההרכב המדויק המתאים לך באופן אישי, ניתן להגיע לטיפול.