כשאנחנו אומרים "הפרעות אכילה" אנחנו חושבים על אנורקסיה, בולימיה או הפרעות דומות שיש להן ביטוי פיזי ברור המזוהה על ידי הרפואה המערבית כבעייתי. אבל הפרעות אכילה הן כל עיסוק מוגזם באוכל, וכולנו לוקים, ובעיקר לוקות בכך.
*המאמר נכתב בלשון נקבה בגלל שגם היום רוב הלוקות בהפרעות אכילה הן נשים, אבל התופעה הולכת ומתרחבת גם בקרב גברים, ובעיקר בני נוער.
מהי הפרעת אכילה?
הרפואה המערבית
מזהה את הפרעות האכילה כבעיות שמגיעות ממקור רגשי, והטיפול הנפוץ במקרי אנורקסיה,
לדוגמא, הוא אשפוז במחלקה פסיכיאטרית וטיפול בכדורים נוגדי דיכאון. ההפרעות
מוגדרות ככאלה רק כשהן גורמות לנזקים פיזיים משמעותיים ומשויכות בעיקר לילדות
ונערות.
אבל
הפרעת אכילה יכולה להיות מינורית הרבה יותר, ולא כזו שמסכנת את חיינו או שמצריכה
אשפוז כפוי. כאמור, כל עיסוק מוגזם באוכל הוא הפרעת אכילה וכולנו לוקים בכך. התרבות
המערבית הוציאה את האוכל ממקומו הטבעי כצורך הכרחי לקיום והפכה אותו למרכז החיים
שלנו, בין היתר על ידי אינסוף תוכניות הבישול שמציפות אותנו מכל כיוון, בעולם בכלל
ובישראל בפרט, ואידיאליזיציה של העונג המתקבל מאכילת אוכל "טוב".
במקביל, בניגוד לתרבויות העבר בהן היה מחסור תמידי במזון ושומן היה אידיאל יופי כסמל לשפע, היום האידיאל התרבותי הוא דווקא רזון, בעיקר לנשים. השפע נמצא סביבנו בכל פינה ומסומל בכסף, כבוד ושליטה ולא במשקל הגוף. דווקא עכשיו, כשיש אוכל בשפע, אנחנו אמורות לצרוך ממנו במידה, או להימנע ממנו כדי להישאר רזות.
בעצם, אנחנו מוצפים במסרים סותרים: מצד אחד, אוכל הוא מקור תענוג ואנחנו חייבים להינות ממנו, ומצד שני אנחנו חייבים היות רזים. חברות המזון "דוחפות" לנו פרסומות על כמה האוכל שלהן יהיה טעים ויעשה לנו את החיים קלים, אבל הדרישה החברתית התרבותית היא להיות רזות וחטובות, אחרת אנחנו סוג ב', וכל מי שסובלת מעודף שקל יכולה להעיד על כך.
כנגד התופעה הרחבה הזו אין לנו כל כך מה לעשות, לא לרפואה המשלימה ולא לרפואה המערבית, שהיא חלק מהמשוואה הבעייתית הזו. אבל ברמת הטיפול האישי יש לרפואה המשלימה בכלל, ולפרחי באך בפרט, הרבה מה להציע.
המקור הרגשי של כל בעיה
המקום בו גם הרפואה
המערבית וגם הרפואה המשלימה מסכימות הוא בקביעה שמקור הבעיה הוא רגשי-נפשי, ולא
פיזי. ישנה הסכמה היום כי הפרעות אכילה
קשות מגיעות מתוך שילוב של גורמים פסיכולוגיים, רגשיים, חברתיים- תרבותיים, משפחתיים
ולטענת חוקרים מסוימים גם ביולוגיים. אבל אנחנו לא מדברים רק על הפרעות הקצה.
הרפואה המערבית מגדירה את רוב הלוקות בהפרעות אכילה כבעלות הפרעת אישיות כזו או
אחרת, ואם מזהים את הבעיה מספיק מוקדם אפשר לנסות לטפל בה בעזרת פסיכותרפיה, במידה
ויש שיתוף פעולה מצד החולה. אבל ברוב המקרים זיהוי הבעיה נעשה מאוחר מדי ושיתוף
הפעולה של הלוקות בהפרעות אכילה חמורות הוא מינורי מאוד עד לא קיים, ולעיתים,
במקרים קשים, הן יאושפזו במחלקה פסיכיאטרית סגורה עד שהן "יצאו מכלל
סכנה".
ברוב המקרים הטיפול המערבי אינו מוביל להחלמה
במקרי הקצה, וכמו שכבר אמרנו – הפרעת אכילה היא תופעה תרבותית רחבה, ומקרים שאינם
מקרי קצה לא מטופלים כלל.
הרפואה ההוליסטית רואה את הלוקות בהפרעות אכילה כבנות אדם, קודם כל, ולמרות שיש
איזשהו מכנה משותף לכל מי שסובלת מהפרעת אכילה, הטיפול לא יהיה אותו טיפול בכולן.
ויותר מזה – אפשר, ורצוי, לטפל גם במקרי הקצה וגם בכל השאר.
פרחי באך
פרחי באך הם
אחד הכלים היעילים והמהירים ביותר לטיפול בהפרעות אכילה, גם קשות וגם מינוריות או
"רגילות".
התמציות מצליחות "לעקוף" את ההתנגדות כי הן אינן מטפלות בתופעה עצמה אלא
במקור שלה. פרחי באך מטפלים במקור הרגשי-נפשי של הבעיה: בבלבול הרגשי, בחוסר
הבטחון, בבעיית הדימוי העצמי וכו', וכך יכולים לפתור גם מקרים קשים.
אבל חשוב לדעת שגם מי שסובלת מהפרעות אכילה מינוריות יותר, כמו כולנו – מי שאוכלת אכילה רגשית, מי שסופרת קלוריות באובססיביות, מי שהיום שלה סובב סביב הארוחה הבאה, מי שלא מרוצה מעצמה כל עוד לא הצליחה להיפטר משני הקילו ה"עודפים" שנשארו עליה אחרי הלידה וכו'. כל אלה יכולות לפטור את עצמן מההתעסקות הזו כמעט לגמרי ולהחזיר את עצמן למקום מאוזן בעזרת פרחי באך, במהירות גדולה יחסית.
בגלל האקלים החברתי-תרבותי להיפטר מהצרה הזו לחלוטין כנראה שלא נוכל אף פעם. המסרים הסתורים ממשיכים לדפוק לנו על דלתות ההכרה כל הזמן. אבל להביא את עצמנו למקום בריא יותר ופחות מושפע מהמסרים האלה, זה דווקא אפשרי.