אצל ל' בראש הייתה הקבלה לא מודעת בין אוכל לאהבה. ביטוי האהבה שלה כלפי המשפחה שלה היה לבשל להם, ופעם, כשבעלה נשאל על האוכל שהיא מכינה לו לעבודה הוא אמר שהוא מרגיש שהאוכל מלא באהבה. בביטויי אהבה אחרים היא הייתה פחות חזקה. אני לא יודעת מה גרם לל' שים לב להתנהלות הזו שלה, אבל בשלב מסוים היא ראתה את זה, ולא אהבה בכלל את מה שהיא ראתה. ואז היא הגיעה אלי.
מי מנהל אותנו?
למרות של' אוהבת את הילדים שלה כמו כל אמא אחרת, ואפילו יותר מזה אם תשאלו אותה, היא "התקמצנה" במילות אהבה כלפי הילדים, וחיבוקים ונשיקות היא נתנה "במידה". זה ממש לא היה בכוונה. היא באמת אוהבת אותם, אבל התת מודע שלנו מנהל אותנו בלי שנשים לב.
תת המודע שלנו מנהל אותנו, כאמור, וההתניות ההתנהגותיות שלנו מוטבעות בנו בגילאים צעירים, בדרך כלל על ידי ההורים. גם הם לא עושים לנו שום דבר בכוונה, כמובן. גם הם מנוהלים על ידי תת המודע שלהם ובהתאם להתניות שהתקבעו בהם בילדות.
שום דבר לא יכול לשנות את האירועים שקרו בעבר שלנו – קרה מה שקרה. השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לדברים שקרו לנו. אני יכולה להסתכל על האירוע בצורה טראומטתית, ולחוות אותו כדבר איום ונורא שצילק אולי לנצח, ואני יכולה להסתכל על אותו אירוע ממש כעל עוד משהו שקרה בחיים שלי, וזהו.
ויותר מזה – שני אנשים יכולים לעבור את אותה סיטואציה אובייקטיבית, אבל החוויה הסובייקטיבית שלהם תהיה שונה לחלוטין, עד כדי טראומה לאחד וארוע משנה חיים לטובה עבור השני. השוני טמון בהסתכלות שלהם על המציאות.
הטיפול בפרחי באך יכול לשנות את ההסתכלות שלנו על המציאות ואת הצורה בה חווינו אירועים מסוימים בעבר, ועל ידי זה לשנות התניות מסוימות שהוטבעו בנו לאורך החיים.
וזה בדיוק מה שקרה אצל ל'.
ביטוי אחר לאותה אהבה
זה לקח זמן, אבל ל' למדה לבטא את האהבה שלה כלפי הילדים בדרכים אחרות. היא חיבקה יותר, ליטפה יותר, דיברה יותר, שיחקה איתם יותר, ונהנתה מחברתם יותר. מהבישול, לעומת זאת, היא נהנתה פחות ופחות, והוא הפך לעוד מטלה שגרתית שצריך לעשות.
יכול להיות שבתהליך המתמשך ל' תחזור להינות מלבשל למשפחה שלה וזה יהפוך לעוד כלי ביטוי של אהבה. ואולי לא. ימים יגידו. אבל השינוי נעשה.