הפרעות אכילה הן לא תופעה קיצונית בלבד אלא מציאות שכמעט כולנו שותפות לה, במידה כזו או אחרת ולא צריך להשלים עם זה.
כשאנחנו שומעים את המונח "הפרעות אכילה", האסוציאציות הראשונות שלנו הן בדרך כלל אנורקסיה נרבוזה או בולימיה, ששתיהן מתארות מצבים נפשיים קשים בעלי ביטוי פיזי ברור, המוכרים ומזוהים על ידי הרפואה המערבית כמצבים פתולוגיים. למעשה, הפרעת אכילה אינה חייבת להתבטא ברזון קיצוני או בהקאות חוזרות. כל עיסוק מוגזם באוכל, כל מחשבה אובססיבית לגביו או התעסקות יומיומית במשקל ובתפריט – נחשבת כהפרעת אכילה, גם אם איננה מסכנת חיים באופן מיידי.
המאמר נכתב בלשון נקבה משום שגם כיום, רוב הלוקות בהפרעות אכילה הן נשים, אך יש להדגיש כי התופעה מתרחבת ומקיפה גם גברים, ובעיקר בני נוער.
מהי, בעצם, הפרעת אכילה?
הרפואה המערבית מגדירה הפרעות אכילה כמצבים נפשיים-רגשיים שמתבטאים בדפוסי אכילה לא מאוזנים, כמו חוסר אכילה קיצוני, אכילת יתר, ניקוי כפייתי (הקאות יזומות ושימוש במשלשלים), או שליטה קפדנית מדי בתפריט במטרה לשלוט במשקל. כמו תמיד ברפואה המערבית, ההפרעות מאובחנות רק כאשר הן פוגעות בתפקוד היומיומי או בבריאות הפיזית, והפרעות מינוריות יותר, אינן זוכות להתייחסות.
בפועל, רבות מאיתנו, ובשנים האחרונות גם יותר ויותר "רבים", חוות קושי יומיומי סביב האוכל, הגוף, או הדימוי העצמי, בלי שנאובחן בהכרח. ההתעסקות הזו, גם אם "נורמלית" מבחינת החברה, יכולה להעיד על מערכת יחסים לא בריאה עם אוכל, ובעיקר עם עצמנו.
תרבות השפע והסתירה שהיא מסתירה
לאורך ההיסטוריה אוכל היה משאב נדיר,או לפחות משאב בחוסר תמידי, ברוב החברות האנושיות, ושומן היה סמל לעושר ולשפע, ולעיתים אידיאל יופי. אנחנו יודעים שזה היה כך בתקופות עתיקות, אבל גם בתקופות קרובות אלינו יותר כמו ימי הביניים, ובחברות מסוימות גם במאה ה-20. כיום, בעולם המערבי המודרני, התמונה הפוכה: אנחנו חיים בתוך שפע תזונתי, כשבמקביל המסר החברתי-תרבותי המרכזי לנשים הוא: תהיי רזה, חטובה ומינימלית.
השפע נמצא סביבנו בכל פינה ומסומל בכסף, כבוד ושליטה ולא במשקל הגוף. דווקא עכשיו, כשיש אוכל בשפע, אנחנו אמורות לצרוך ממנו במידה, או להימנע ממנו כדי להישאר רזות.
מצד אחד יש שפע של תוכניות בישול, בלוגים שעוסקים באוכל, ועמודי אינסטגרם מלאים בתמונות אוכל "מושחת" שמגרות ומעודדות אותנו להיכנע ל"פיתוי". מצד שני, אידיאל הרזון שולט בכל פינה, ומי שאינה עומדת בסטנדרטים סופגת ביקורת, גם מהסביבה הקרובה וגם מאנשים זרים, וגם אם את מוכשרת ומפורסמת את לא משוחררת מכך.
האוכל בעולם המודרני הפך להיות יותר הרבה יותר מהזנה של הגוף. האוכל הוא נחמה, הוא עונש, הוא פיצוי, ולעיתים קרובות האוכל הוא גם זירה של מאבק פנימי.
אנחנו מוצפים במסרים סותרים: מצד אחד, אוכל הוא מקור תענוג ואנחנו חייבות, וחייבים, להינות ממנו, ומצד שני אנחנו חייבות להיות רזות. חברות המזון "דוחפות" לנו פרסומות על כמה האוכל שלהן יהיה טעים ויעשה לנו את החיים קלים, אבל הדרישה החברתית התרבותית היא להיות רזות וחטובות, אחרת אנחנו סוג ב', וכל מי שסובלת מעודף משקל יכולה להעיד על כך.
כנגד התופעה הרחבה הזו אין לנו כל כך מה לעשות, לא לרפואה המשלימה ולא לרפואה המערבית, שהיא חלק מהמשוואה הבעייתית הזו. אבל ברמת הטיפול האישי יש לרפואה המשלימה בכלל, ולטיפול בפרחי באך בפרט, הרבה מה להציע.
הפרעות אכילה "נורמליות"
לא כל הפרעת אכילה מתבטאת ברזון קיצוני או בהפרעה נפשית המצריכה אשפוז. למעשה, רוב ההפרעות מתקיימות בשטח אפור, שכאמור, נורמל חברתית, למרות שהוא מעיד על בעיה:
-
אכילה רגשית כדרך להתמודדות עם כל קושי נפשי. אני שמחה? אני אוכלת. אני עצובה? אני אוכלת. אני במתח? אני אוכלת. כל רגש שקשב לי להכיל מושתק ונשלט על ידי אכילה, בדרך כלל של מזון "מנחם" עתיר קלוריות.
-
ספירת קלוריות אובססיבית, שהיא, למעשה, זהה במובנים מסוימים לאנורקסיה ובולימיה, ונובעת מנקודה של צורך בשליטה. ספירת הקלוריות אינה קיצונית כמו אנורקסיה ובולימיה, וגם הנזקים הפיזיים שלה אינם קיצוניים באותה מידה, ולכן היא לא נחשבת כהפרעה, אלב היא מעידה על בסיס לא בריא.
-
דיאטות חוזרות, שמעידות על חוסר אהבה עצמית ועל חולשה פנימית מול התכתיבים של החברה. הסיכוי שלנו להצליח להחזיק במשקל הרצוי לנו ללא שינוי נפשי פנימי הוא קטן מאוד, ולכן הדיאטות האלו נכשלות ברוב הפעמים ואינן מחזיקות לאורך זמן.
בכל המקרים האלה, ובמקרים אחרים שלא הזכרתי פה, לא מדובר בסיכון מיידי אך אלה דפוסים שמעידים על סבל פנימי, והם ראויים להתייחסות וטיפול.
מה יש לרפואה לומר על הפרעות אכילה?
המקום בו גם הרפואה המערבית וגם הרפואה המשלימה מסכימות הוא בקביעה שמקור הבעיה הוא רגשי-נפשי, ולא פיזי. ישנה הסכמה היום כי הפרעות אכילה קשות מגיעות מתוך שילוב של גורמים פסיכולוגיים, רגשיים, חברתיים-תרבותיים, משפחתיים, ולטענת חוקרים מסוימים גם ביולוגיים. אבל אנחנו לא מדברים רק על הפרעות הקצה.
הרפואה המערבית המודרנית מכירה בכך שהמקור להפרעות אכילה הוא רגשי ונפשי, אך לרוב מציעה פתרונות רק במצבים חמורים. האנורקסיה, לדוגמה, תטופל באשפוז פסיכיאטרי, שיכלול טיפול נפשי אינטנסיבי. במצבים מתונים יותר, האבחון לרוב מתעכב, והתערבות מתקיימת רק כשהנזק כבר ברור. ההפרעות מוגדרות ככאלה רק כשהן גורמות לנזקים פיזיים משמעותיים, ולעיתים בלתי הפיכים, ומשויכות בעיקר לילדות ונערות.
פסיכותרפיה עשויה להועיל, אך היא דורשת שיתוף פעולה מצד המטופלת, וכאשר מדובר בחולות אנורקסיה ובולימיה זהו אתגר לא פשוט, במיוחד כשההפרעה מלווה בהכחשה או בתחושת שליטה מדומה.
באנורקסיה האתגר הוא כפול: לאחר 3-4 חודשים עם כמות מזון מינימלית, המוח מבין שאין טעם לשדר לגוף שיש צורך בקלוריות וחומרים מזינים ואין טעם לעורר בגוף תחושת רעב, כיוון שלא יגיע אוכל. במקום זה, המוח מתחיל לשחרר חומרים שונים, שהשפעה שלהם עלינו זהה להשפעה של סמים, ולמעשה, המוח הופך לספק סמים פנימי עצמאי. בלומר, בטיפול באנורקסיה, יש צורך לא רק בנכונות נפשית של המטופלת לאכול, אלא גם בגמילת הגוף מהסמים, והתהליך הזה קשה גופנית וכואב פיזית, כמו כל תהליך גמילה מסמים.
כמו בהרבה מקרים אחרים, זיהוי מוקדם של הבעיה הוא מפתח חשוב בהחלמה, וכמו בהרבה מקרים אחרים, לרפואה המודרנית אין יכולת לזהות את הבעיה עד שהפגיעה גדולה מדי וקשה מדי. לנרבה השמחה, בשנים האחרונות חלה התקדמות גדולה בנושא הטיפול בהפרעות אכילה קשות, וניתן לראות יותר ויותר סיפורי הצלחה והחלמה, גם מחולות שהיו במצב קשה.
אבל הפרעת אכילה יכולה להיות מינורית הרבה יותר, ולא כזו שמסכנת את חיינו או שמצריכה אשפוז כפוי. כל עיסוק מוגזם באוכל הוא הפרעת אכילה וכולנו לוקים בכך, כחברה וכאינדיבידואלים. התרבות המערבית הוציאה את האוכל ממקומו הטבעי כצורך הכרחי לקיום והפכה אותו למרכז החיים שלנו, בין היתר על ידי אינסוף תכני האוכל שמציפים אותנו בכל מדיה אפשרית, ועל ידי ואידיאליזיציה של העונג המתקבל מאכילת אוכל "טוב", במקביל לדרישה לרזון וחיטוב, בעיקר מנשים.
לקריאה נוספת באתר ביה"ח שיבא על הפרעות אכילה, ניתן ללחוץ כאן
הגישה ההוליסטית: ראיית האדם כולו
הגישה ההוליסטית רואה את האדם השלם ולא רק את הסימפטום שהוא סובל ממנו. בראיה ההוליסטית, שטיפול בפרחי באך הוא חלק ממנה, מאחורי כל הפרעת אכילה עומדת אישה (או גבר) עם סיפור, כאב והתמודדות שאף פעם אינה פשוטה. מתוך הראיה הזאת, של הייחודיות של כל אחת ואחת מאיתנו, ברור גם שאין טיפול אחד שמתאים לכולן.
פרחי באך, ככלי טיפולי רגשי עדין אך עמוק, משתלבים כאן בצורה נפלאה. הם מאפשרים התבוננות חדשה ומעודנת במקור הפנימי של ההפרעה ולא מתמקדים בטיפול בהשלכות שלה. כמו תמיד בטיפול בפרחי באך, גם במקרה של הפרעות אכילה הסימפטום הוא תוצאה, והטיפול מתמקד בפתרון המקור לבעיה. כשנפתור את הבעיה גם הסימפטום יעלם.
הרפואה ההוליסטית רואה את הלוקות בהפרעות אכילה כבנות אדם, קודם כל, ולמרות שיש איזשהו מכנה משותף לכל מי שסובלת מהפרעת אכילה, הטיפול לא יהיה אותו טיפול בכולן. ויותר מזה: אפשר – ורצוי – לטפל גם במקרי הקצה וגם בכל השאר.
טיפול בפרחי באך להפרעות אכילה
פרחי באך הם תמציות פרחים שפועלות על ההיבט הרגשי של האדם. במקום להילחם באכילה עצמה, הם מתייחסים לשכבות שמתחת, בגורמים להפרעה: חוסר ביטחון, צורך בשליטה, תחושת אשמה, פחד מאי-שלמות, קושי בקבלת הגוף, חוסר אהבה עצמית, צורך בקבלת אישור מהסביבה, ביקורת פנימית, תחשות ריקנות, טראומות עבר ועוד.
התמציות אינן פועלות "בכוח" ואינן מכריחות את המטופלת לעשות דבר, אלא מציעות דרך רכה והומוגנית לגשת אל עצמנו, לעיתים לראשונה מזה שנים.
במקרי קצה, כמו אנורקסיה ובולימיה, פרחי באך יכולים להוות טיפול תומך, אך נדרש ליווי פסיכיאטרי ופיכולוגי מקצועי, ממטפלים מוסמכים המתמחים בבעיות אלה, גם בגלל חומרת הבעיה ורמת הסיכון הפיזי, וגם בגלל המקור הטראומטי לבעיות אלה. בכל הבעיות האחרות שהוזכרו במאמר, אלה שאינן חמורות דיין לאבחון על ידי הרפואה המערבית, טיפול בפרחי באך יכול לחולל פלאים.
לקאריה נוספת על פרחי באך והבנה טובה יותר של מה זה טיפול בפרחי באך ניתן ללחוץ כאן
למה זה חשוב עכשיו?
לשמחתי הרבה, יש יותר ויותר מודעות לבעייתיות במסרים הכפולים שאנו מקבלות מהסביבה, ויותר ויותר קולות שמדברים על כמה חשוב לחזור פנימה, לדעת שמותר לאכול, שמותר לאהוב את הגוף, שמותר להרגיש, ואפשר לא להיות מושלמות.
פרחי באך לא יהפכו אותנו לחסינות באופן מוחלט בפני השפעות חברתיות, אין דבר כזה בעולם, אבל הם יכולים להחזיר אותנו לעצמנו, למקום רגוע, בטוח, מכיל. פרחי באך יכולים לעזור לנו למצוא את הכוחות הפנימיים שדרושים לנו בשביל להתמודד, ולאזן אותנו רגשית, נפשית ופיזית.
טיפול בפרחי באך מאפשר לנו לחיות עם פחות רגשי אשם, פחות להיות במאבק ולחוות הרבה יותר חמלה ואהבה עצמית. פרחי באך יכולים להיות מפתח עדין, אך עוצמתי, לדלת שלנו אל השלמות הפנימית.
חשוב לדעת שגם מי שסובלת מהפרעות אכילה מינוריות יותר, כמו כולנו – מי שאוכלת אכילה רגשית, מי שסופרת קלוריות באובססיביות, מי שהיום שלה סובב סביב הארוחה הבאה, מי שלא מרוצה מעצמה כל עוד לא הצליחה להיפטר משני הקילו ה"עודפים" שנשארו עליה אחרי הלידה וכו'. כל אלה יכולות לפטור את עצמן מההתעסקות הזו כמעט לגמרי ולהחזיר את עצמן למקום מאוזן בעזרת פרחי באך, במהירות גדולה יחסית.
בגלל האקלים החברתי-תרבותי להיפטר מהצרה הזו לחלוטין כנראה שלא נוכל אף פעם. המסרים הסתורים ממשיכים לדפוק לנו על דלתות תת-ההכרה כל הזמן. אבל להביא את עצמנו למקום בריא יותר ופחות מושפע מהמסרים האלה, זה דווקא אפשרי.
