OCD – סיפור מקרה

נ’ תמיד הגדירה את עצמה כחולת ניקיון אבל זה נאמר בהומור ואף פעם לא באמת הפריע לה, להיפך – היא מאוד אהבה את זה. היא אהבה לנקות ואהבה שנקי וזה הסתדר לה מצוין עם חיי הרווקות בדירה ששכרה לבד. היא שמרה על הניקיון ואף אחד לא לכלכך.

כשבן הזוג שלה עבר לגור איתה היה לה קצת יותר קשה בהתחלה, אבל הוא למד להתחשב בצורך שלה בניקיון ודאג שיישאר נקי אחריו – בשירותים, בכיור ובכל מקום אחר, ומעולם לא השאיר כביסה מלוכלכת זרוקה על הרצפה בשום מקום. במקום לשטוף את הרצפה יום כן ויום לא היא התחילה לשטוף את הרצפה בכל ערב, אבל זה היה מחיר קטן לשלם עבור החיים עם בן הזוג, שלימים הפך לבעלה.

עם הילד הראשון היא הסתדרה והמציאה לעצמה פטנטים לשמירה על הניקיון כמו לתת לו לאכול לבד רק באמבטיה או לשים ניילון עבה על הרצפה מתחת לשולחן אוכל ברדיוס מספיק גדול, ככה שגם האוכל שנופל או נזרק ייפול על הניילון. כמובן שהיא שטפה את הבית אחרי כל ארוחה, כלומר 3, 4 פעמים ביום ועוד פעם אחת בלילה, אבל היא עשתה את זה בשמחה והניקיון היה שווה לה את המאמת והעייפות.

עם הילד השני היא התחילה להרגיש שקשה לה. השטיפות המרובות של הבית, המאבק התמידי לשמירה על ניקיון הבגדים של הילדים, כמויות הכביסה שחיכו לה בסוף כל יום וכו’, גבו מחיר שכבר היה לה קשה לשלם. היא עדיין לא רצתה לוותר על הניקיון אבל כבר התחילה להרגיש מרמור כלפי המאמץ לשמר את הניקיון וכעסה על הילדים ובעלה שלא עוזרים לה ומלכלים את הבית בעצם קיומם.

כשהילד השלישי נכנס לגן היא החליטה שהיא לא יכולה להמשיך ככה. היא עדיין הזדעזעה כשראתה איך ילדים של אחרים חוזרים הביתה מטונפים מיום של משחקים. היא לא יכלה לדמיין שהילדים שלה ייכנסו ככה הביתה ולא ראתה איך היא מוותרת על זה, אבל היא כן רצתה לא לסבול, ועם הבקשה הזו היא הגיעה אלי.

נ’ חשבה שהטיפול יגרום לה להתייחס אחרת לעבודות הניקיון. השאיפה שלה הייתה לחזור להינות מהניקיון ולשמר את תחושת הסיפוק שיש לה אחרי שטיפת הבית לאורך זמן רב יותר. היא רצתה לחזור להינות מפעולת הניקיון ולא דמיינה שהטיפול ישנה את היחס שלה לניקיון בצורה כל כך מוחלטת.

אבל בחיים יש הפתעות.

נ’ לא כל כך שמה לב לשינוי שהתחולל אצלה לאט לאט, אבל הוא קרה. תדירות שטיפת הבית ירדה מחמש פעמים ביום לארבע, ואז לשלוש ואז לפעם אחת ביום וטאטוא פעם אחת. היא הפסיקה לרדוף אחרי הילדים שלא יתלכלו ונתנה להם לשחק בגינה בשקט, והפסיקה לכעוס עליהם על הלכלוך שהם משאירים אחריהם בכל מקום.

חשוב לציין שבגלל שהם היו כבר מחונכים בעניין הניקיון, הם שמרו על ניקיון וסדר באופן יחסי לילדים אחרים, אבל יחסית למה שהורגלו בבית, הרסן שוחרר בהחלט.

אבל נ’ לא שמה לב לכל זה ובעלה והילדים לא אמרו כלום, אלא רק בדיעבד, אחרי הרבה זמן.

הדבר היחיד שנ’ שמה לב אליו היה שהיא הפסיקה לכעוס, ועל כך היא הייתה אסירת תודה.

“לא מפריע לי שהם מלכלכים, אני פשוט מנקה אחר כך וזהו. ממש כמו פעם”.

אחרי בקבוק אחד של תצמיות ושלושה שבועות של לקיחת הטיפות באופן קבוע, נ’ הייתה מאושרת.

אבל אז, אחרי שלושה שבועות נוספים, היא התקשרה אלי אחר צהריים אחד. לא הצלחתי להבין מה היא אומרת בתוך ההשתנקויות שלה וחשבתי לרגע שהיא בוכה, אבל אז התברר שהיא פשוט צוחקת. על עצמה.

כשהיא הצליחה לנשום באופן מסודר היא אמרה לי ככה:

“נכנסנו הביתה עכשיו מהגינה, עם כמויות חול שלא היו מביישות את הסהרה ופתאום קלטתי מה הולך סביבי – יש כלים בכיור, מכונת כביסה מאתמול שעוד לא קיפלתי, הילדים מלוכלכים, וכל החול הזה!

לשנייה הייתה לי תחושה של טעות, כאילו נכנסתי לבית של מישהו אחר. בשנייה שאחר כך נלחצתי מהמחשבה שאני צריכה לנקות את כל זה, ואז אמרתי לעצמי – לא נורא, ופתאום הבנתי שנהייתי מהנשים האלה שפעם הייתי מזדעזעת מאיך שהן חיות. אבל וואלה – זה לא נורא, ואני בכלל לא בטוחה שבלילה, אחרי שהיעלדים ילכו לישון אני אשטוף את הבית. אולי מחר”.

“ואז” היא אמרה “התחלתי לצחוק והתקשרתי אלייך. הייתי חייבת לספר לך.”

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דברי איתי בוואטסאפ whatsapp