להיות "חולה ניקיון" זה טוב או רע? זה תלוי בחוויה האישית שלך כלפי זה. אם הניקיון חשוב לך ואהוב עליך, הכל בסדר. אבל אם זה מפריע לך – הגעת למקום הנכון.
נ’ היא מהאנשים שאהבו את האובבססיה של עצמם לניקיון. היא תמיד הגדירה את עצמה כ,חולת ניקיון" אבל זה נאמר בהומור ואף פעם לא באמת הפריע לה, להיפך – היא מאוד אהבה את זה. היא אהבה לנקות ואהבה שנקי וזה הסתדר לה מצוין עם חיי הרווקות בדירה ששכרה לבד. היא שמרה על הניקיון ולא היה אף אחד איר שילכלך.
למרות שהיא חיה לבד ואף אחד לא ליכלך את מה שהיא ניקתה, היא שטפה את הבית כמה פעמים בשבוע, וידאה שאין אבק בשום מקום והקפידה שהבית יבריק כל הזמן. היא אהבה את זה ככה והכל היה בסדר.
כשבן הזוג שלה עבר לגור איתה לקח להם זמן להסתגל. עיקר ההסתגלות הייתה מצידו, אבל הוא למד להתחשב בצורך שלה בניקיון ודאג שיישאר נקי אחריו, כמה הוא יכול. הוא ניקה אחרי עצמו את השירותים, את הכיור, את השיש ושולחן האוכל, ומעולם לא השאיר כביסה מלוכלכת זרוקה על הרצפה בשום מקום.
גם לנ' לקח זמן להסתגל לשינוי. עם כל ההתחשבות שלו, עדיים חיו בבית שני אנשים במקום אחת. אז במקום לשטוף את הרצפה יום כן ויום לא היא התחילה לשטוף את הרצפה בכל ערב, ולנקות את המקלחת והשירותים כל יום. אבל זה היה מחיר קטן לשלם עבור החיים עם בן הזוג, שלימים הפך לבעלה.
מה קורה כשיש שניים?
אחרי כמה שנים נולד הילד הראשון של נ' ובעלה. אחרי ימי המנוחה היא חזרה לשגרת הניקיון, אבל עם ילד זה קצת יותר קשה. כשהוא התחיל לזחול היא הייתה מרוצה מזה שהרצפה נקייה והיא לא צריכה לדאוג שהוא מתלכלך, ובכל זאת היא קילחה אותו כמה פעמים ביום. ככל שהוא גדל היא המציאה לעצמה פטנטים לשמירה על הניקיון,כמו לתת לו לאכול לבד רק באמבטיה או לשים ניילון עבה על הרצפה מתחת לשולחן אוכל ברדיוס מספיק גדול, ככה שגם האוכל שנופל או נזרק ייפול על הניילון. כמובן שהיא שטפה את הבית אחרי כל ארוחה, כלומר 3-4 פעמים ביום לפחות, ועוד פעם אחת בלילה, אחרי שהוא הלך לישון, אבל היא עשתה את זה בשמחה והשמירה על בית נקי שעומד בסטנדרטים שלה היה שווה לה את המאמץ והעייפות.
כשילד הבכור היה בן שלוש וחצי נולד הילד השני, ואז נ' התחילה להרגיש שקשה לה. השטיפות המרובות של הבית, המאבק התמידי לשמירה על ניקיון הבגדים של הילדים, כמויות הכביסה שחיכו לה בסוף כל יום וכו’, גבו מחיר שכבר היה לה קשה לשלם. היא עדיין לא רצתה לוותר על הניקיון אבל כבר התחילה להרגיש מירמור כלפי הילדים שגורמים לליכלוך בעצם קיומם, התרעמה על המאמץ לשמר את רמת הניקיון הסבירה בעיניה, וכעסה על בעלה שלא עוזר לה מספיק, למרות שהוא השתדל.
כשנולד הילד השלישי היא הרגישה שהיא באפיסת כוחות, וכשהוא נכנס לגן היא החליטה שהיא לא יכולה להמשיך ככה. היא עדיין הזדעזעה כשראתה איך ילדים של אחרים חוזרים הביתה מטונפים מיום של משחקים. היא לא יכלה לדמיין שהילדים שלה ייכנסו ככה הביתה ולא ראתה איך היא מוותרת על זה, אבל היא כן רצתה לא לסבול. היא הבינה, בשכל, שנשים אחרות חיות עם הלכלוך בשלום והבינה שזה הגורם לסבל שלה, ועם הבקשה הזו היא הגיעה אלי.
