הרבה מאוד ילדים – ומבוגרים – מאובחנים היום כסובלים מהפרעות קשב וריכוז. אפשר להאשים בזה את הטכנולוגיה, את התרופות, ההורמונים ומה שלא יהיה, אבל בשורה התחתונה – הם מאובחנים ככאלה ופעמים רבות ניתנות להם תרופות כדוגמת ריטלין ונגזרותיו.
ריטלין הוא לא תרופת פלא להפרעות קשה וריכוז, אלא תרופה פסיכיאטרית לכל דבר, שיש לה תופעות לוואי כמו לכל תרופה אחרת. לחלק קטן (מאוד) מהילדים המאובחנים יש אכן חוסר איזון כימי במוח שנטילת ריטלין יכולה לאזן אותו ולעזור להם מאוד, וגם במקרים כאלה יש לקחת בחשבון את תופעות הלוואי של התרופה ואולי לשקול בחירה של דרך טיפולית אחרת.
חשוב לי לציין שאין לי שום דבר נגד ריטלין כתרופה, ולמען הגילוי הנאות, גם הבן שלי נטל ריטלין למשך תקופה של 3 וחצי שנים. וכן, זה עזר לו מאוד, למרות שאני פחדתי מכך מאוד והייתי עם יד על הדופק כל הזמן. ריטלין בהחלט יכול להציל חיים במקרים מסוימים.
יחד עם זאת, מדיניות חלקות הריטלין לכל ילד שלישי או רביעי לא יכולה להיות נכונה, ולרוב המוחלט של הילדים האלה נגרם יותר מזק מתועלת.
מהניסיון שלי כמטפלת וכאמא, הרבה אבחונים של הפרעות קשב וריכוז הם שגויים, ובדרך כלל נובעים מתוך חוסר היכולת של המערכת הרפואית הקונבנציונלית לאבחן מצבים רגשיים, אפילו אם האבחון נעשה על ידי פסיכיאטר ילדים מומחה. בהרבה מקרים, אולי אפילו ברובם, ישנה בעיה אורגנית כלשהי הגורמת להפרעה כזו או אחרת, אבל בצורה מינורית מאוד. מה שמקצין את ההתנהגות ה”בעייתית” שמובילה לאבחון השגוי הוא בעיות רגשיות כאלה ואחרות, כשכל מה שצריך כדי לפתור את הבעיה הוא טיפול רגשי לילד, ובדרך כלל גם לאחד ההורים לפחות.
מההה????
תשאלו – מה פתאום ההורים?
אני אענה בדוגמא:
ילד תזזיתי, כזה שאוהב לנוע וזקוק למרחב נולד להורים רגועים יותר, אפילו איטיים בהשוואה אליו, שמאוד זקוקים לשקט שלהם. ההורים אוהבים אותו, אין ספק, אבל מאוד קשה להם להכיל את התנועתיות שלו. הם לא אשמים בזה, והם לא עושים שום דבר בכוונה, אבל קשה לחבק ולפנק ילד קופצני, וקשה נורא לא לכעוס עליו כשנראה לנו שהוא מגזים.
ובהכרח הילד גדל לתוך איזשהו חסך רגשי, שהולך וגדל ככל שהוא מתבגר.
מכיוון שילד, כל ילד, זקוק לתשומת לב, והוא יקבל אותה כך או אחרת, הילד הזה לומד באופן תת מודע שהדרך לקבל תשומת לב היא השתוללות, וההשתוללות הזו הופכת להיות מזוהה איתו יותר ויותר, עד שהיא הופכת להיות האופי שלו. כולם מצפים ממנו להשתולל, ולהיות “מופרע”, והוא מצפה שכולם יכעסו עליו. מעגל קסמים של ממש.
אותו ילד ממש, אם הוא גדל להורים שמסוגלים להכיל את הקופצנות שלו, יכול להפוך לספורטאי מצטיין נניח, או רקדן, או להטוטן. אם יש לו את הביטחון של אהבה, אותו גרעין אורגני של קופצנות יוכל למצוא את הדרך הבריאה לבוא לידי ביטוי. בלי ריטלין, בלי תרופות, בלי דיכוי הטבע שלו.
ובחזרה לטיפול…
אז טיפול בפרחי באך יערך במקרים כאלה גם לילד וגם להורים.
הטיפול בילד יעזור לו למצוא את הבטחון שלו בעצמו ויסייע לו להוריד את השכבות הרבות של התנהגות מותנית, כלומר כזו שהוא רכש במשך הזמן מהתנייה סביבתית כזו או אחרת.
הטיפול בהורים יסייע להם לקבל את הילד בצורה שלמה יותר, ויעזור להם למצוא דרכים לבטא את האהבה שלהם אליו ולהגדיל את הבטחון העצמי שלו.
לפעמים הטיפול יהיה במקביל לטיפול התרופתי שכבר ניתן ולפעמים הוא יקדים אותו או יחליף אותו, בהתאם להחלטת ההורים, אבל חשוב לי שתדעו שיש עוד אפשרויות חוץ מריטלין.