על הקשר שבין ניקיון כפייתי ו- OCD לבין טראומות מודחקות ומנגנוני הגנה רגשיים, והסבר על איך פרחי באך עוזרים לאיזון הצורך האובססיבי לנקות ולסדר.
“קשה לי עם לכלוך, מה אני אעשה? קשה לי שמלוכלך. אני אוהבת כשנקי ומבריק. למה זה בעיה?”
הרבה נשים מכירות את זה מעצמן או מחברות: צורך פנימי שהבית יבריק. שאף פירור חול לא יסתנן פנימה, שלא יהיה כתם בשום מקום.
וכן, אני יודעת שיש גם גברים כאלה, אבל משום מה הצורך (האובססיבי) בניקיון קיים אצל נשים יותר מאצל גברים, ובטוח שהוא יותר מדובר, ולכן אני כותבת את המאמר הזה בלשון נקבה. האמת הפנימית ושורש הבעיה מצויים באותו מקום אצל שני המינים, ואני רואה לא מעט מקרים כאלה בקליניקה.
מה אכפת לאחרים מהניקיון הכפייתי שלי?
יש לי מטרה: שהבת יהיה נקי בכל רגע נתון. ככה נעים לי ואני מוכנה לשלם את המחיר על זה בעבודה מתמדת של ניקיון ובהימנעות ממה שיוצר לכלוך, גם אם זה אומר לוותר על הנאה וכיף, ולהיות עסוקה באכיפה בלתי נגמרת של כללי הניקיון שלי על בני הבית כדי שישמרו עליו. כשמציגים את זה ככה זה באמת לא נשמע כמו בעיה, אפילו די סבבה.
או כמעט סבבה.
מי שאובססיבית לניקיון בדרך כלל לא מבינה את הבעיה: “אני בסך הכל רוצה שיהיה נקי! זה עושה לי טוב! מה אכפת לכם??”
בד”כ הנשים הללו (ושוב, זאת הכללה, כמובן, יש גם גברים כאלה) אינן רואות את הצד האובססיבי, את המחיר שהן משלמות על ניקיון כפייתי, ועל הדרך אליו ולא את המחיר שהסביבה הקרובה משלמת. הן משתעבדות באהבה לניקיון. המרדף שלהן אחרי הניקיון האולטימטיבי, זה שמאפשר להן שקט לכמה דקות, גורם להן להיות מוכנות לשלם כמעט כל מחיר, בלי לשים לב. הן לא רואות את הנזק שזה גורם, להן ולסביבה, אלא רק את השקט הנפשי שהן מקבלות כשסוף סוף הכל נקי.
אכפת לנו כשהניקיון הכפייתי משבש את החיים
להן אולי לא אכפת, בעיקר כי הן לא מסוגלות אחרת, אבל לנו, מי שהוא חלק מהמשפחה של אישה שעסוקה בניקיון כפייתי, לנו אכפת, ואובססיביות כלפי משהו היא תמיד בעיה.
- אכפת לנו כשאנחנו מתארחים אצל חברים או קרובי משפחה וכשנשפך מעט קפה על הרצפה המארחת שוטפת את כל הבית באותו רגע, אפילו שאנחנו שם.
- אכפת לנו אם אנחנו חיים באותו בית עם מי שאובססיבית לניקיון ונאלצים כל הזמן להיזהר לא ללכלך ואולי גם חוטפים הערות על כל גרגיר חול שהכנסנו הבית בטעות.
- אכפת לנו כשאנחנו ילדים ומוטלות עלינו מגבלות שאוסרות על לכלוך מכל סוג ובדרך נמנעות מאיתנו הנאות שאמורות להיות לכל ילד.
- אכפת לנו כשאנחנו אוהבים את מי שאובססיבית לניקיון ואנחנו רואים איך היא מגבילה את עצמה ונמנעת מדברים מהנים בגלל שאולי הם מלווים בלכלוך, או לפחות מה שהיא מגדירה כלכלוך.
ולי באופן אישי אכפת, כמטפלת, כי אני יודעת שלהפרעות ניקיון אובססיביות יש שורש רגשי, בדרך כלל טראומתי.

שאיפה לאיזון, לא לניקיון כפייתי
כבני אדם יש לנו צורך תמידי ולא מודע באיזון. אם אני מרגישה נקי מבפנים, ברגש ובנשמה, אין לי שום בעיה שיהיה לכלוך בחוץ. לכל אחד יש את הגבולות שלו, כמובן, אבל אם אני מרגיש או מרגישה מלוכלך/ת ברגש ובנשמה שלי, אני לא אוכל לסבול לכלוך נוסף בחוץ. זה פשוט יהיה יותר מדי. הקצה השני של הסקאלה הוא הזנחה מוחלטת, של עצמי ושל הבית, וכמו בהרבה דברים אחרים, שני הקצוות הקיצוניים של הסקאלה מעידים על חוסר איזון ויכולים לנבוע מאותה נקודה, מאותה טראומה. הקצה בו חוסר האיזון יבוא לידי ביטוי תלוי בהרבה גורמים ובאישיות של כל אחד ואחת מאיתנו, ולא ניכנס אליו עכשיו.
הרגשת הלכלוך הפנימי הזו אינה מודעת, כמובן, לפחות ברוב המקרים. גם אם אנחנו יודעים שהייתה טראומה בעברנו, והרבה פעמים אנחנו לא מודעים לזה בכלל כי הדחקנו את החוויה הטראומתית, אנחנו לא יודעים לעשות את ההקשר הזה בין הטראומה לצורך האובססיבי שיהיה נקי.
ניקיון כפייתי הוא חלק מרשימת סימפטומים גדולה שמשויכת ל- OCD ומעיד על שבר פנימי, בדרך כלל כתוצאה מטראומה. כל הסימפטומים במשפחה זו הם דרך של המוח להתמודד עם חרדה שמקורה בטראומה, ואת זה הפסיכולוגיה אומרת, לא אני.
להתמודד עם נקודות חשוכות וכואבות בעבר שלנו זה לא קל, בלשון המעטה. זה מורכב, כואב, ומפרק ממש את הנפש. למוח קל הרבה יותר לדאוג שיהיה נקי מאשר להתמודד עם הכאב הנוראי ועם חושך פנימי גדול כל כך. אבל המחיר של הדחקת הטראומה עשוי להיות כבד ברמה היומיומית. הפעם אנחנו מדברים על ניקיון כפייתי אבל זה יכול להתבטא במגוון דרכים, תלוי בטראומה וברגש שהיא יצרה בתוכנו.
מלבד המרדף התמידי אחרי הניקין וחוסר היכולת להתמודד עם דברים שאינם נקיים מספיק, מי שסובל מניקיון כפייתי מתמודד גם עם אנשים שאינם נקיים מספיק, לפחות על פי הסטנדרטים שלו, או שלה, במאמר הזה. ולא רק זה, לפעמים הצורך האובססיבי הזה בניקיון מרחיק מאיתנו אנשים שאנחנו אוהבים, ואנשים שאוהבים אותנו, ושבסיטואציות אחרות יכולנו להיות קרובים ממש. הדרישות הגבוהות ביחס לרמות הניקיון יכולות להיות מעמסה על אחרים, גם אם הם בני המשפחה הקרובים לנו ביותר.
כלומר, בסופו של דבר, הצורך הכפייתי בניקיון יכול לגבות מחיר יקר במערכות יחסים בין-אישיות וביכולת שלנו להינות מהחיים.
איך מטפלים בניקיון כפייתי ו-OCD?
לרוב, אנשים מגיעים לטיפול כשהם סובלים – אם אנחנו לא סובלים אין לנו צורך בשינוי ולא נגיע לטיפול. לכן, גם נשים הסובלות מניקיון כפייתי ממעטות להגיע לטיפול. בעצם, אולי צריך לומר לוקות בצורך בניקיון כפייתי, ולא להשתמש במילה סובלות, כי לפחות רוב הזמן הן לא סובלות מזה, הן רואות רק את הרווח בשקט הפנימי שיש להם כשהבית נקי.
אבל
אם את מכירה מישהי שכבר נמאס לה לרדוף אחרי הניקיון, או שלך בעצמך נמאס, ולא משנה למה, כדאי שתדעי שפרחי באך הם אחת הדרכים היעילות ביותר לטיפול בהפרעות ניקיון כפייתי.
יכול להיות שהניקיון כבר לא מספק את הקתרזיס שהוא היה מביא איתו בעבר. יכול להיות שהקושי הפיזי כבר גדול מדי. יכול להיות שההתמודדות הנפשית כבר לא פשוטה כל כך.
לא חשוב למה – העיקר שיש רצון בשינוי.

בעזרת פרחי באך
טיפול בעזרת פרחי באך נעשה בעיקר בצורה לא-מודעת, ככה שלא צריך להתחכך בכוח בכל מה שהדחקנו. ובכל זאת מטופלים ומטופלות בפרחי באך עוברים תהליך הבראה והחלמה שבסופו הלכלוך כבר פחות מפריע, מנעד הרגשות הנחווים גדל בצורה משמעותית, ורמות האושר גבוהות יותר.
יש תמצית שבקלאסיקה שלה מדברת על OCD בכלל, ועל הפרעות ניקיון בפרט: קראב אפל (CRAB APPLE). אבל, וזה אבל גדול, מי שמכיר את הגישה שלי יודע שהקלאסיקה לא תמיד מתחברת עם החיים, ואפשר להגיע לאותה נקודה מכמה דרכים שונות. לפעמים התמצית יוצאת למי שבכלל לא סובל או סובלת מ- OCD משום סוג, ולפעמים היא בכלל לא יוצאת למי שנראה שעונה על ההגדרה הקלאסית של התמצית.
הסוד לטיפול מוצלח הוא ההתאמה האישית הייחודית, בהתאם לכל מנעד המורכבות שהמטופל מביא איתו. האישיות שלו, המהות המולדת שלו, החינוך שהוא קיבל, וסימפטומים אחרים שיכול להיות שהוא סובל מהם.
התאמת הרכב שלם לאדם נותנת לא רק תמונה שלמה של מכלול הנפש והגוף של המטופל או המטופלת, אלא גם טיפול עמוק יותר, משמעותי יותר, הפותר את הבעיה מהשורש שלה – כלומר מטפל בטראומה שיצרה את כל ההפרעות הנראות לעים כסימפטומים – ולא בסימפטום עצמו, שהוא, במקרה הזה, הניקיון הכפייתי.
לקריאת סיפור מקרה על אישה שסבלה מניקיו כפייתי ונגמלה ממנו אפשר ללחוץ כאן