למה שייכות חשובה לנו? תכירו את "תאהבו אותי" ו"תצטרכו אותי"

למה כל כך חשוב לנו שיאהבו אותנו או יצטרכו אותנו? הכירו את שני המנגנונים שעוזרים לנו להרגיש שייכות לחברה, ואיך הם משפיעים על הבחירות וההתנהגות שלנו.

בני אדם הם יצורים חברתיים, ואחד הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא שייכות חברתית. כולנו רוצים, וצריכים, להרגיש שיש לנו מקום בטוח בחברה. הדרך לעשות את זה היא באמצעות אחד משני מנגנונים: "תאהבו אותי" או "תצטרכו אותי". שני המנגנונים האלה קיימים אצל כולנו, במינונים שונים, ומתפתחים כבר מגיל צעיר.

המנגנונים האלה משפיעים על האופי שלנו, על ההחלטות שאנחנו מקבלים, על הבחירות שאנחנו עושים, על הקשרים שאנחנו יוצרים ועל כל ההתנהלות שלנו מול החברה ובתוכה. אנחנו לא מודעים לכך, כמובן, כי תת המודע מנהל אותנו בלי שנשים לב, אבל שני המנגנונים האלה חיוניים להישרדות הרגשית שלנו ואי אפשר לחיות בלעדיהם.

שייכות דרך "תאהבו אותי"

מנגנון "תאהבו אותי" מבוסס על הרצון להיות אהובים, מקובלים ורצויים. אם יאהבו אותי, ירצו שאהיה חלק מהקבוצה, וכך המקום שלי בתוכה יהיה בטוח. בגדול, זה המנגנון המועדף על כולנו, כי כולנו רוצים וצריכים להרגיש אהובים, וכולנו צריכים להרגיש שייכות לחברה.

כבר כילדים קטנים אנחנו לומדים, באופן לא מודע מה גורם לסביבה להגיב אלינו בחיוב. אנחנו מזהים, בלי שאף אחד צריך להסביר לנו, אילו חלקים בנו זוכים לאהבה, להערכה ולתשומת לב ואילו התנהגויות עלולות לעורר כעס, אכזבה או דחייה. ובהדרגה אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לציפיות החברה בהתאם לתגובות שאנחנו מקבלים.

אצל כל אחד ואחת ההתאמה הזאת נראית אחרת. אחד לומד להיות הילד הטוב שלא עושה בעיות, אחרת מצטיינת כדי לזכות בהערכה, ומישהו אחר לומד להצחיק, לוותר, להיות בריצוי או להימנע מעימותים. המכנה המשותף הוא המסר הלא מודע שנמצא מתחת להתנהגות: אם אהיה כפי שמצפים ממני להיות, יאהבו אותי, ואם יאהבו אותי, המקום שלי בחברה בטוח.

גם כשאנחנו מתבגרים, המנגנון הזה לא נעלם אף פעם, כי הצורך האנושי להיות שייכים לא נעלם. אנחנו ממשיכים לחפש אהבה, קבלה ואישור מהסביבה ולהתאים את עצמנו אליה בדרכים שונות. כל עוד המנגנון משרת אותנו ואנחנו לא נדרשים לוותר על עצמנו כדי לזכות באהבה, הוא פשוט ממלא את התפקיד שלשמו הוא קיים.

אבל לפעמים הצורך שלנו להרגיש אהובים כל כך גדול שהוא משתלט עלינו וגורם לנו לוותר על עצמנו ועל הרצונות שלנו בשביל לא לעורר התנגדות שתגרום לנו להרגיש לא אהובים, או פחות אהובים, ואז יש לנו בעיה.

שייכות דרך "תצטרכו אותי"

המנגנון השני של השייכות הוא "תצטרכו אותי", והוא מתפתח כש"תאהבו אותי" לא עובד מספיק טוב בשבילנו. זה יכול לקרות כי יש לנו אח יותר חמוד מאיתנו, או סתם כי אנחנו לא מרגישים מספיק אהובים. את תחושת הביטחון שלי בחברה אני חייבת לקבל, ואם אני לא מצליחה לקבל אותה באהבה, יש דרך נוספת להשיג את המטרה הזאת, והיא להבטיח שהחברה צריכה אותי.

אם החברה זקוקה לי, אם יש לי תפקיד שאי אפשר בלעדיו, אם אני אהיה זו שיודעת, עוזרת, דואגת, מטפלת, פותרת בעיות או מחזיקה את הדברים יחד, יהיה לי מקום. אולי לא תמיד אקבל את האהבה והקבלה שאני רוצה, אבל אהיה נחוצה, ולכן לא יוותרו עליי.

גם המנגנון הזה מתחיל להתפתח בגיל צעיר. ילד יכול לגלות שהוא מקבל מקום ומשמעות כשהוא עוזר, לוקח אחריות, דואג לאחרים או פשוט הופך את עצמו למי שאפשר לסמוך עליו. עם הזמן, הצורך להיות נחוץ יכול להפוך לחלק משמעותי מהאופן שבו הוא תופס את עצמו ואת מקומו בתוך מערכות יחסים.

בבגרות זה יכול להתבטא באינספור דרכים: להיות זו שתמיד יש לה תשובות, זו שדואגת לכולם, זה שתמיד פותרים בעזרתו את הבעיות, מי שלוקחת על עצמה יותר ממה שהיא חייבת, מי שמתקשה לתת לאחרים להסתדר לבד או מי שמרגיש הכי בטוח בקשר כשהצד השני תלוי בו במידה מסוימת.

גם כאן, עצם המנגנון אינו בעיה. להיות משמעותיים עבור אחרים, לעזור, לתרום ולהרגיש שזקוקים לנו הם חלק חשוב מהחיים החברתיים שלנו, וכאמור, אי אפשר לחיות בלי המנגנון הזה. אבל לפעמים הוא הופך לעיקר הזהות העצמית שלנו, וכמו בכל דבר, גם לזה יש מחיר.

לכל דבר יש רווח ומחיר

לכל דבר שאנחנו עושים בחיים יש רווח ויש מחיר. אין בחירה שיש בה רק יתרונות ואין בחירה שיש בה רק חסרונות. גם כשאנחנו עושים משהו שלא טוב לנו, יש בו רווח כלשהו עבורנו, אחרת לא היינו ממשיכים לעשות אותו.

רוב הזמן אנחנו לא עושים את החשבון הזה באופן מודע. אנחנו פשוט ממשיכים לבחור בהתנהגויות ובדפוסים שנותנים לנו משהו שאנחנו זקוקים לו, כל עוד התמורה שאנחנו מקבלים מהם שווה עבורנו את המחיר שאנחנו משלמים.

כך גם עם "תאהבו אותי" ו"תצטרכו אותי": לשני מנגנוני השייכות שלנו יש תמורה חשובה מאוד – הם עוזרים לנו להבטיח את המקום שלנו בחברה ולהרגיש שייכים. אבל לשניהם יש גם מחיר.

כש"תאהבו אותי" מנהל אותנו, אנחנו עשויים לוותר על רצונות, להימנע מעימותים, להגיד כן גם לדברים שפחות מתאימים לנו, ולהיו עסוקים בריצוי אחרים כדי לא לסכן את האהבה והקבלה שלהם. אנחנו מרוויחים תחושת שייכות וביטחון, אבל המחיר עלול להיות ויתור הולך וגדל על עצמנו.

ב"תצטרכו אותי" אנחנו מבטיחים את המקום שלנו בדרך אחרת: אנחנו הופכים את עצמנו לנחוצים. לוקחים אחריות, מביאים תשובות, עוזרים, פותרים, מחזיקים ודואגים לאחרים. התמורה היא הביטחון שיש לנו תפקיד חיוני ומקום בחברה ושקשה לוותר עלינו. המחיר יכול להיות עומס, שחיקה וקושי לשחרר אחריות, אבל גם משהו עמוק יותר: ככל שהערך שלנו נשען יותר על מה שאנחנו עושים עבור אחרים, קשה לנו יותר להרגיש בעלי ערך גם כשאף אחד לא זקוק לנו.

אין כאן מנגנון "טוב" או "רע". השאלה היא מה אנחנו מקבלים ממנו, מה אנחנו משלמים עבורו, והאם המחיר שאנחנו משלמים עדיין מתאים לנו.

כשהמנגנון מתחיל לנהל אותנו

כאמור, אי אפשר – וגם אין צורך – לחיות בלי "תאהבו אותי" ו"תצטרכו אותי". אנחנו יצורים חברתיים, ולכן תמיד יהיה לנו חשוב מה אחרים חושבים עלינו, תמיד נרצה להרגיש אהובים ותמיד נרצה לדעת שיש לנו ערך ומשמעות עבור האנשים שסביבנו. כאמורף אנחנו צריכים שייכות חברתית. הבעיה מתחילה כשהצורך להבטיח את המקום שלנו הופך חזק כל כך, שאנחנו כבר לא בוחרים איך להתנהג אלא מגיבים באופן כמעט אוטומטי מתוך המנגנון.

אם "תאהבו אותי" מנהל אותי, השאלה הלא מודעת שמלווה אותי היא איך מה שאעשה ישפיע על היחס של אחרים אליי. האם יכעסו עליי? האם יתאכזבו ממני? האם עדיין יאהבו אותי אם אגיד לא, אביע דעה אחרת או אעשה משהו שלא מתאים לציפיות שלהם? אם "תצטרכו אותי" מנהל אותי, השאלה היא מה יקרה למקום שלי בחברה אם יסתדרו בלעדיי. האם עדיין אהיה חשובה אם מישהו אחר יוכל לעשות את מה שאני עושה? מה יקרה אם אפסיק לקחת אחריות, לפתור, לדאוג או להיות זו שתמיד אפשר לסמוך עליה?

בשני המקרים, ככל שהמנגנון חזק יותר, כך אנחנו עלולים לקבל יותר ויותר החלטות לא לפי מה שאנחנו באמת רוצים או צריכים, אלא לפי מה שישמור על תחושת הביטחון שלנו בתוך החברה והשייכות שלנו אליה, או בתוך קשר בין-אישי. ככל שהפער הזה גדל, מתחיל להיווצר בתוכנו קונפליקט, וגם לקונפליקט הזה יש מחיר, כמובן.

כשהנפש רוצה דבר אחד ואנחנו עושים דבר אחר

קונפליקט נוצר כשיש פער בין מה שאנחנו מרגישים ורוצים לבין מה שאנחנו עושים בפועל. אני רוצה להגיד לא, אבל אומרת כן כדי שלא יכעסו עליי. אני זקוקה למנוחה, אבל ממשיכה לקחת על עצמי עוד ועוד כי צריכים אותי. אני רוצה לבחור בדרך מסוימת, אבל חוששת שהבחירה שלי תאכזב את הסביבה.

קונפליקטים כאלה הם חלק מהחיים. כולנו מתפשרים לפעמים, עושים דברים שלא מתחשק לנו לעשות ומתחשבים בצרכים של אחרים, וכולנו גם מרצים לפעמים. הבעיה מתחילה כשהוויתור על הרצונות והצרכים שלנו הופך לדפוס קבוע, ואנחו עסוקים יותר בריצוי הציפיות של הסביבה ופחות מרצים את הנפש שלנו.

ככל שאנחנו פועלים שוב ושוב בניגוד למה שאנחנו מרגישים ורוצים, נוצר בתוכנו מתח. מצד אחד נמצא הצורך או הרצון שלי, ומצד שני נמצא הצורך לשמור על המקום שלי, להיות אהובה או להישאר נחוצה. ומכיוון שהשתייכות היא צורך בסיסי כל כך, הרבה פעמים זה הצורך שמנצח, וזה לא תמיד לטובתנו.

אבל העובדה שאנחנו מתעלמים מצורך או מרגש לא גורמת להם להיעלם. הקונפליקט נשאר שם, וגם אם אנחנו מצליחים לא להרגיש אותו באופן מודע, הגוף והנפש ממשיכים להתמודד איתו.

מחיר הקונפליקט

הגוף והנפש שלנו אינם שתי מערכות נפרדות, אלא מערכת אחת שלמה. מה שקורה לנו מבחינה רגשית משפיע גם על הגוף, בדיוק כפי שמה שקורה בגוף משפיע על ההרגשה, המחשבות וההתנהגות שלנו.

כשאנחנו נמצאים בקונפליקט מתמשך, אנחנו משקיעים אנרגיה בניסיון להחזיק את שני הצדדים שלו. מצד אחד יש רצון, צורך או רגש שמבקש מקום, ומצד שני נמצא המנגנון שאומר לנו שאסור לנו לתת לו מקום, כי אנחנו עלולים לשלם על כך באהבה, בקבלה או בתחושת השייכות שלנו.

אפשר להחזיק מתח כזה במשך הרבה מאוד זמן. שנים. אפשר להתרגל אליו עד כדי כך שאנחנו כבר לא מזהים אותו כמתח. מבחינתנו, ככה אנחנו וככה החיים שלנו נראים. אנחנו ממשיכים לתפקד, לעשות את מה שצריך ולהתנהל בדרך שלמדנו שעובדת עבורנו.

אבל העובדה שהתרגלנו לקונפליקט לא אומרת שהוא הפסיק להתקיים, והמאמץ המתמשך להחזיק אותו גובה מאיתנו מחיר. לפעמים המחיר יהיה רגשי ויתבטא בעייפות, במתח או עצבנות וכו', ולפעמים הגוף יהיה זה שיכריח אותנו לעצור ולהתייחס למה שאנחנו מצליחים להתעלם ממנו כל כך טוב.

לפעמים רק כשהמחיר נעשה גבוה מספיק אנחנו מתחילים לשאול מה בעצם קורה כאן. למה אני ממשיכה לעשות דברים שלא טובים לי? למה כל כך קשה לי להגיד לא, לשחרר אחריות או לבחור במה שאני באמת רוצה? במקרים רבים, מתחת להתנהגויות האלה נמצאים שני המנגנונים שפגשנו בתחילת המאמר, שממשיכים למלא את הייעוד ולשמור על המקום שלנו בחברה.

אני אדגיש שוב ש"תאהבו אותי" ו"תצטרכו אותי" אינם תקלה שצריך לתקן, אלא מנגנונים חיוניים שמלווים אותנו לאורך החיים. השינוי שאנחנו מחפשים הוא במקום שהם תופסים ובמידת הבחירה שיש לנו כשהם נכנסים לפעולה.

להחזיר את הבחירה

הבעיה, כאמור, אינה בעצם קיומם של מנמגנוני השייכות שלנו אלא במקומות שבהם הם מנהלים אותנו וגורמים לנו לפעול שוב ושוב בניגוד לעצמנו.

השלב הראשון הוא לזהות אותם. לשים לב מה קורה לי כשאני עומדת להגיד משהו שעלול לא למצוא חן בעיני מישהו אחר. מה גורם לי להגיד כן כשאני רוצה להגיד לא. למה כל כך קשה לי לראות מישהו מסתדר בלעדיי, או למה אני לוקחת אחריות גם על דברים שאף אחד לא ביקש ממני לקחת על עצמי.

עצם הזיהוי לא אומר שמאותו רגע נבחר תמיד בעצמנו. לפעמים נחליט שהקשר, הצורך של אדם אחר או השקט שאנחנו רוצים לשמור עליו חשובים לנו כרגע יותר, ונבחר להתפשר. גם זו בחירה לגיטימית.

ההבדל הוא שכאשר אנחנו מודעים למה שמפעיל אותנו, יש לנו אפשרות לבחור. אנחנו יכולים לבדוק בכל פעם מה אנחנו מרוויחים, מה המחיר שאנחנו משלמים, והאם במקרה הזה אנחנו באמת מוכנים לשלם אותו. כך המנגנון חוזר להיות כלי שמשרת אותנו, במקום שאנחנו נשרת אותו.

אם אתם רוצים להבין איך נוצרת האפשרות לעצור את התגובה האוטומטית ולבחור אחרת, הרחבתי על כך במאמר על שינוי הרגלים.

ואיך שייכים פרחי באך לנושא?

בטיפול בפרחי באך אנחנו לא מנסים להעלים את "תאהבו אותי" או את "תצטרכו אותי". מה שמעניין אותנו הוא להבין איפה המנגנון מנהל אותי, מה מפעיל אותו ומה גורם לי להמשיך לפעול בדרך שגובה ממני מחיר שאני כבר לא רוצה לשלם.

אצל כל אחד מאיתנו המנגנונים האלה באים לידי ביטוי בצורה שונה, ואין תמצית אחת שמתאימה ל"תאהבו אותי" או תמצית ל"תצטרכו אותי", ולכל אדם מרכיבים את הרכב התמציות שמותאם לו אישית בצורה מדויקת.

המטרה של הטיפול היא להגיע לשורש של הקושי ולהבין מה נמצא מתחת לדפוס שאנחנו רואים כלפי חוץ. ככל שאנחנו מצליחים לאזן את המקומות שמפעילים אותנו, הצורך לפעול שוב ושוב מתוך המנגנון נחלש, ונפתח לנו מרחב גדול יותר לפעול מתוך בחירה ולא מתוך צורך לא מודע להבטיח את המקום שלנו.

בסופו של דבר, אנחנו לא צריכים לבחור בין "תאהבו אותי" ל"תצטרכו אותי", אלא ללמוד לזהות מתי הם שומרים עלינו ומתי אנחנו מתחילים לאבד את עצמנו.