אלרגיות הן אחת התופעות המציקות ביותר שיש, וכל מי שסובל מאלרגיה כלשהי יכול להעיד על כך.
אצל כל אחד האלרגיה מתבטאת אחרת אבל רובן פוגעות במערכת הנשימה (וכן, העור הוא חלק ממערכת הנשימה) – פריחה, נזלת, קשיי נשימה, בעיות עור שונות וכו'.
אי-סבילות או רגישות למזון היא שונה במעט ואולי אכתוב עליה בפעם אחרת.
אז למה יש לנו אלרגיה?
האלרגיה היא
אזהרה שהגוף מזהיר אותנו מפני מצב "מסוכן", בהתאם לסימנים חיצוניים
שהמוח מזהה. רוב הסימנים מתקבעים במוח לפני גיל שבע, בעקבות אירוע טראומטי כזה או
אחר. לא מדובר בהכרח בטראומה גדולה וממוטטת עולמות שכולם מכירים בהיותה טראומה. זה
יכול להיות אירוע קטן ואישי, שאף אחד, כולל מי שעובר אותו, לא מזהה אותו כטראומה.
חווית הטראומה היא חוויה סובייקטיבית לחלוטין, ומה שאצל אחד מאיתנו עובר בלי
להשאיר רושם כלל יכול להיחוות אצל השני כטראומה.
לדוגמא:
שני ילדים בני אותו גיל חוזרים הביתה מבית הספר,
הם גרים בבניינים סמוכים. האמהות של שניהם עובדות בחצי משרה ומחכות להם בבית כשהם
מגיעים. יום אחד שניהם חוזרים לבית נעול, כי אמא עוד לא הגיעה. אחד מהם מתיישב על
המדרגות, מוציא את הטלפון מהתיק ויושב באדישות לשחק עד שאמא תבוא. הילד השני נכנס לחרדה – איפה אמא ומה קרה לה ולמה
היא לא בבית ומה אני אעשה עכשיו. הוא יושב מכווץ ליד הדלת והלב שלו פועם בחוזקה.
הוא מפוחד וחווה טראומה. הוא לא מצליח לזכור אפילו שיש לו טלפון ושהוא יכול להתקשר
לאמא, שהשכנה המבוגרת בדלת ממול נמצאת בבית והוא יכול להיכנס אליה, או שהחבר שלו
גר שלושה בניינים לידו והוא יכול ללכת אליו.
עברו עשר דקות ואמא הגיעה – הילד הראשון קם ונכנס איתה הביתה היא מספרת לו מה קרה
ומתנצלת – וזהו. עוד שבוע הוא לא יזכור שזה קרה בכלל. הילד השני מחבק את אמא חזק.
אולי היא שמה לב שהוא קצת רועד ואולי לא. היא מתנצלת ומסבירה מה קרה ובסופו של דבר
הוא נרגע. יכול להיות שעוד חודש הוא ישכח מזה, אבל תת המודע שלו יזכור וחווית
הטראומה נצרבה בו.
וככה זה בכל חוויה – מעבר דירה, בית ספר חדש, ללכת לאיבוד בקניון. כל אחד והדרך בה
הוא מעבד את החוויה, בהתאם לאופי שלו, לבטחון שלו ולצורה בה גידלו אותו עד לרגע
זה.
המוח של הילד שחווה את הטראומה רושם את המצב
הנפשי שהילד נמצא בו ואת כל התסמינים החיצוניים הקיימים מסביב – איזה עצים נמצאים
עכשיו בפריחה, שערות של חתולת רחוב שישבה קודם על השטיח לפני הדלת והשאירה עליו
שערות, הבושם של אמא, ריח הבישולים מהשכנה, סיבי הבגדים שאני לובש וכו'. כל מה
שנמצא באוויר ויכול להיקלט בחושים שלנו נרשם במוח.
ומתי זה הופך לאלרגיה?
בהמשך החיים, אם המוח שלנו מזהה שאנחנו נמצאים במצב רגשי דומה לזה שהיינו בו בזמן
החוויה הטראומטית, ויחד עם המצב הזה החושים קולטים את אותם פרטים שנצרבו במוח אז,
הוא יעורר אלרגיה כדי להזהיר אותנו.
האזהרה תופיע בדרך כלל במערכת הנשימה ובעור – מערכות ההגנה של הגוף השולטות במה שנכנס אלינו, פיזית ורגשית. בראייה ההוליסטית, הנשימה היא חווית החיים הבסיסית ביותר, וסימבולית לדרך בה אנחנו חווים את העולם, יחד עם מערכת העיכול.
הדרך הספיציפית בה מתבטאת האלרגיה קשורה לאיברים שיותר רגישים אצלנו או לסוג החוויה הספיציפית, אבל זה כבר פחות משנה.
ומה עם אנשים שסובלים מאלרגיות עונתיות או
קבועות?
כנראה שמצבם
הרגשי עדין או לא מאוזן לגמרי, וכנראה שהנתונים שהמוח רשם בזמן האירוע נמצאים
סביבם כל הזמן.
אז מה עושים?
קודם כל צריך
לחזק את הנפש ואת הגוף ולמצוא את האיזון הרגשי הנכון.
החוויה שיצרה את הטראומה לעולם לא תשתנה, אנחנו יכולים לשנות רק את ההתייחסות שלנו
אליה. אם נמשיך בדוגמא שהתחלנו בה – העובדה שאמא לא הייתה בבית כשהגעתי תישאר
נכונה תמיד, אבל אם אני אצליח לצאת מנקודת המבט של הילד המבוהל ולהסתכל עליה בצורה
בוגרת יותר, רוב הסיכויים שהיחס שלי אליה ישתנה ואז האלרגיה תיעלם.
יש הרבה דרכים לעשות את זה, בצורה מודעת או לא מודעת, ופרחי באך הם בהחלט אחת הדרכים הטובות ביותר לטפל באלרגיה.
כמי שסבלה במשך שנים מנזלת כרונית, אלרגיה לאבק ואלרגיה לחתולים, אני יכולה להעיד שעבודה רגשית וטיפול בפרחי באך מעלימים אותן לחלוטין ולתמיד.
וכמו תמיד אני סבורה שלא חייבים לסבול אם אפשר לטפל בזה.