דחיינות: מה באמת עוצר אותנו מלעשות את מה שאנחנו רוצות?

דחיינות וחוסר מוטיבציה הן לא תמיד מה שנדמה לנו. מה באמת עוצר אותנו, איך פחד מנהל אותנו ואיך פרחי באך יכולים לעזור לנו לגייס את הכוחות לפעול.

יש דברים שאנחנו לא עושות כי אנחנו לא יודעות איך. חסר לנו מידע, אין לנו את הכלים המתאימים או שפשוט לא ברור לנו מה הצעד הבא. אבל יש גם מצבים הרבה יותר מתסכלים, שבהם אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו צריכות לעשות, ולפעמים אפילו מאוד רוצות לעשות את זה, ובכל זאת לא מצליחות.

אני יודעת שאני צריכה להרים את הטלפון, לדוגמה, ולנהל את השיחה החשובה הזאת שאני דוחה כבר שבועיים. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל לחפש עבודה אחרת. אני יודעת שאני רוצה לחזור לעשות פעילות גופנית, לסיים משהו שהתחלתי, לטפל בעניין שאני דוחה כבר חודשים או לעשות סוף סוף, באופן מעשי, את הצעד שכבר החלטתי לעשות ועדיין לא מצאתי את הזמן או הכוחות לעשות.

אני יודעת מה צריך לקרות. אולי אפילו כבר החלטתי שמחר אני מתחילה.

ואז מגיע מחר, ושום דבר לא קורה.

הפער הזה, בין הידיעה לבין הפעולה, יכול להיות מאוד מתסכל. במיוחד כשאנחנו מסתכלות על עצמנו מהצד ולא מבינות מה הבעיה שלנו לעזאזל. הרי אם אני יודעת מה אני רוצה, יודעת מה צריך לעשות ואפילו מבינה למה זה חשוב לי, למה אני לא פשוט עושה את זה?

הרבה פעמים אנחנו נותנות לפער הזה שם שכביכול מתרץ אותו: דחיינות, עצלנות, חוסר משמעת או חוסר במוטיבציה. אבל השמות האלה מתארים בעיקר את מה שאנחנו רואות מבחוץ. הם עדיין לא מספרים לנו מה בעצם עוצר אותנו.

וזה נכון לא רק לגבי הקושי לפעול. בטיפול, מה שאנחנו רואות מבחוץ הוא נקודת ההתחלה, אבל המטרה היא להגיע לשורש שנמצא מתחתיו.

למה "דחיינות" או "חוסר מוטיבציה" לא בהכרח מסבירים את הבעיה

כשאנחנו אומרות על עצמנו שאנחנו דחייניות, חסרות מוטיבציה או לא מספיק ממושמעות, נדמה לנו שנתנו הסבר למה שקורה. ברוב המקרים, אנחנו רק נותנות שם להתנהגות. (בדרך גם ירדנו על עצמנו, הקטנו את עצמנו, והאכלנו את מפלצת החשיבה השלילית שלנו על עצמנו בעוד חומר דלק, אבל זה נושא למאמר אחר.)

אם כבר שבועיים אני דוחה שיחת טלפון שאני יודעת שאני צריכה לעשות, אפשר לקרוא לזה דחיינות. אבל למה אני דוחה דווקא את השיחה הזאת ולא דברים אחרים? על פניו התשובה היא "כי יותר קל לי לעשות אותם".  אבל למה אותם יותר קל לי לעשות ואת השיחה הזאת אני דוחה?

מבחוץ התוצאה זהה: הטלפון לא נעשה. אבל מה שקורה בפנים יכול להיות שונה לחלוטין: אולי אני חוששת מהתגובה של האדם שמולי. אולי אני מפחדת מעימות. אולי אני לא בטוחה בעצמי וביכולת שלי לעמוד על מה שחשוב לי. אולי אני פשוט מרגישה כרגע כל כך עמוסה, שעוד משימה אחת, אפילו קטנה, מרגישה כמו משהו שאין לי כוח להתמודד איתו.

אותו דבר גם לגבי חוסר מוטיבציה. אנחנו משתמשות במילה הזאת כדי לתאר המון מצבים שונים. לפעמים באמת אין לנו רצון לעשות משהו, אבל לפעמים הרצון קיים לגמרי ומשהו אחר עומד בינו לבין הפעולה. ולא, זה לא תמיד נכון להגיד שמה שחשוב לנו מספיק אנחנו נעשה, כי לפעמים יש לנו מעצורים פנימיים שאנחנו לא מודעות אליהם.

וזה הבדל חשוב, כי כל עוד אני מסתפקת בהסבר "אני דחיינית" או "אין לי מוטיבציה", אני נשארת עם תיאור כללי ושלילי מאוד של הבעיה. כדי להבין מה באמת קורה, צריך להסתכל מעבר להתנהגות ולשאול שאלה אחרת:

למה אני דוחה את הדבר הזה? מה קורה לי כשאני חושבת על לעשות אותו?

מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים גם הם על קשר בין דחיינות לבין ויסות רגשי, ומחזקים את ההבנה שדחיינות אינה בהכרח רק בעיה של משמעת או ניהול זמן.

מה באמת עוצר אותנו?

אז אם דחיינות או חוסר מוטיבציה, או כל שם אחר שנתנו לזה, הם רק תיאור של מה שקורה, צריך להמשיך ולשאול מה גורם לנו לא לעשות משהו שאנחנו דווקא יודעות שאנחנו רוצות או צריכות לעשות.

כשאין שום דבר שעוצר אותנו, בדרך כלל אין סיבה מיוחדת שלא נפעל. אנחנו רוצות משהו, מחליטות לעשות אותו ועושות. הפער מתחיל כשיש בתוכנו משהו שמתנגד לפעולה, גם אם אנחנו לא תמיד מזהות אותו.

והפער הזה הוא תמיד פחד.

אנחנו, בדרך כלל, לא מזהות את הפער הזה כפחד. אני לא חייבת להרגיש שאני מפחדת, ובוודאי שלא לשבת מול שיחת הטלפון שאני דוחה ולחשוב "אני מפחדת לעשות אותה". הפחד יכול להופיע בדרכים הרבה פחות ברורות, ולתת לנו את התירוצים לא לעשות משהו.

אני יכולה לדחות את השיחה כי אני לא רוצה להתמודד עם התגובה של הצד השני. אבל מה יש בתגובה שלו שקשה לי לפגוש? אולי אני נרתעת מעימות. אולי מדחייה. אולי מכך שלא אצליח לעמוד על שלי. אולי אני חוששת לפגוע בו, לאכזב אותו או לגלות שהוא כועס עליי.

אני יכולה לדחות הגשת מועמדות למשרה ולספר לעצמי שעוד לא סיימתי לשפר את קורות החיים. אולי זה באמת נכון, אבל יכול להיות גם שכל עוד קורות החיים "עוד לא מוכנים", אני לא צריכה להתמודד עם האפשרות שאשלח אותם ולא יבחרו בי, לדוגמה.

אני יכולה לדחות התחלה של פרויקט שאני מאוד רוצה לעשות כי "זה לא הזמן המתאים", כשמתחת לזה נמצא פחד שאשקיע בו ואכשל. ולפעמים דווקא האפשרות שהוא יצליח היא זו שמפחידה, כי הצלחה יכולה להביא איתה שינוי, אחריות או ציפיות שאני לא בטוחה שאני מוכנה אליהם.

כלומר, אם ניקח את הדחיינות, חוסר המוטיבציה ותירוצי ה"אין לי כוח" ו"אחר כך", ונמשיך לשאול את עצמנו "למה" על כל דבר, נגלה שתמיד יש שם משהו שאנחנו לא רוצות לפגוש ומפחדות ממנו.

זה בדיוק המקום שבו פרחי באך נכנסים לתמונה.

פחד הוא מנגנון הישרדותי חשוב. הוא נועד להגן עלינו, להזהיר אותנו מסכנה ולגרום לנו לעצור כשמשהו עלול לפגוע בנו. הבעיה מתחילה כשהפחד עוצר אותנו גם כשאין סכנה ממשית, או כשהוא מנהל את הבחירות שלנו במקום לשרת אותנו. הוא תמיד מנהל אותנו, אין איך להתחמק מה.

הסיבה לכך היא שתת המודע שלנו מנהל אותנו. תפקידו של תת המודע הוא להגן עלינו, והוא רושם מקומות, אירועים ודרכים בהם נפגענו בעבר ודואג שלא נגיע אליהם שוב. איך? על ידי הפחד. הכוונה של תת המודע שלנו טובה, אבל התוצאה, ברוב המקרים, מעכבת אותנו.

וכאן בדיוק פרחי באך יכולים לעזור.

נטילת תמציות לא תמיד תעלים את הפחדים (אבל לפעמים כן) ולא תמחק מתת המודע את האירועים שיצרו אותו. אבל התמציות כן ישנו את היחס שלנו לאירועים האלה, וכתוצאה מכך את החוויה הרגשית שלנו בתוך האירוע.

נטילת התמציות יכולה לשנות גם את הדרך שבה אנחנו מגיבות לרגש הזה, ולרגשות אחרים, ואת המקום שהוא תופס בתוכנו. וכשהפחד כבר לא מנהל אותנו, אנחנו יכולות להתחיל לפעול, גם אם הוא עדיין קיים.

גדולים וחכמים כבר אמרו שאומץ הוא לא היעדר פחד. אם אני לא מפחדת ממשהו, אני לא צריכה אומץ כדי לעשות אותו. אומץ נדרש דווקא כשיש בי פחד, ובכל זאת אני מצליחה לגייס בתוכי את הכוחות לעשות את מה שאני רוצה לעשות.

וזה מבחינתי אחד הדברים המשמעותיים ביותר שפרחי באך מאפשרים לנו: הם עוזרים לנו להגיע אל כוחות שקיימים בתוכנו ולגייס אותם. לפעמים אלה כוחות שאנחנו אפילו לא יודעות שיש לנו, כי במשך שנים נמנענו מלהשתמש בהם, מסיבות שונות.

השיחה עדיין יכולה להיות לא נעימה, עדיין יכול להיות שלא יקבלו אותי לעבודה, הפרויקט החדש עדיין יכול להיכשל, והשינוי שאני רוצה לעשות עדיין יכול להיות מפחיד. התמציות לא מבטיחות לי תוצאה מסוימת ולא הופכות את העולם למקום שאין בו סיכונים. הן מאפשרות לי לפגוש את אותה מציאות ממקום אחר. לא מהמקום שבו הפחד מחליט עבורי מה אני יכולה ומה אני לא יכולה לעשות, אלא ממקום שבו יש לי יותר גישה לאומץ, לביטחון ולכוחות הפנימיים שלי.

ואז יכול לקרות משהו מעניין: הדבר שידעתי כל הזמן שאני רוצה לעשות, אבל שוב ושוב לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות, פתאום הופך לאפשרי, ואני עושה אותו. לא כי הפחד בהכרח נעלם, אלא כי הוא כבר לא מנהל אותי.

השינוי נמצא בדברים הקטנים

כשפחד מנהל אותנו לאורך זמן, אנחנו מתחילות לבנות את החיים שלנו סביבו, בלי להיות מודעות לכך בכלל. אנחנו נמנעות מדברים, דוחות החלטות, נשארות במקומות שכבר לא טובים לנו או מוותרות מראש על דברים שאנחנו רוצות, ומסבירות לעצמנו למה זה הדבר הנכון או ההגיוני לעשות.

כשהרגש הזה מפסיק לנהל אותנו, כל אותן אפשרויות שלא הצלחנו לראות קודם יכולות להתחיל להיפתח בפנינו. לא משום שהמציאות השתנתה ולא משום שפתאום אין בה סיכונים, אלא משום שהתגובה שלנו אליה השתנתה.

דברים שנראו לנו בלתי אפשריים יכולים להפוך לאפשריים. שיחה שלא הצלחנו להביא את עצמנו לעשות יכולה פתאום להיעשות. שינוי שחשבנו עליו במשך שנים יכול להתחיל לקרות. אנחנו יכולות לנסות משהו חדש, להציב גבול במקום שבו תמיד ויתרנו, לצאת ממקום שכבר לא טוב לנו או לעשות צעד שלא העזנו לעשות קודם.

לא תמיד מדובר בצעדים גדולים שמשנים את החיים בצורה דרסטית. לפעמים השינוי נמצא דווקא בדברים הקטנים: להגיד משהו שבדרך כלל היינו שומרות בבטן, לבקש משהו שאנחנו צריכות, לנסות גם כשאנחנו לא בטוחות שנצליח, או פשוט להפסיק לדחות שוב ושוב משהו שאנחנו כבר יודעות שאנחנו רוצות לעשות.

הפחד עדיין יכול להיות שם. גם הקולות שמסבירים לנו למה עדיף לא לעשות משהו יכולים להמשיך להופיע. אבל כשהם כבר לא חזקים יותר מכל שאר הכוחות שקיימים בתוכנו, נפתחות בפנינו אפשרויות שקודם בכלל לא הצלחנו להגיע אליהן.

ואז אנחנו עשויות לגלות שלא היינו חסרות מוטיבציה, עצלניות או "פשוט כאלה". במשך כל הזמן הזה היה משהו שעצר אותנו. וכשהוא מפסיק לעמוד בינינו לבין הדברים שאנחנו רוצות לעשות, גם היכולת שלנו לפעול יכולה להשתנות.

אז למה אני לא פשוט עושה את זה?

התחלנו מהשאלה הזאת: אם אני יודעת מה אני צריכה לעשות, רוצה לעשות את זה, ואפילו מבינה למה זה חשוב לי, למה אני עדיין לא עושה?

אולי השאלה הזאת פשוט מתחילה במקום הלא נכון.

כי כשאני קוראת לעצמי עצלנית, דחיינית או חסרת מוטיבציה, אני מניחה שמשהו בי לא בסדר ושאם רק הייתי מתאמצת יותר, מתארגנת טוב יותר או מפעילה קצת יותר כוח רצון, הייתי מצליחה לעשות את מה שאני "אמורה" לעשות. אבל אם מתחת לכל ה"אחר כך", ה"אין לי כוח" וה"אני אעשה את זה מחר" יושב הפחד, עוד כוח רצון לא בהכרח יפתור את הבעיה.

פרחי באך מאפשרים לנו לפעול ממקום אחר. לא לנסות להכריח את עצמנו לפעול למרות כל מה שמתרחש בתוכנו, אלא לשנות את נקודת המבט שלנו, על עצמנו ועל העולם, ולגייס את הכוחות שכבר קיימים בנו.

ואז הפעולה, שכל כך הרבה זמן ניסינו להכריח את עצמנו לעשות, כבר לא דורשת מאבק. היא פשוט קורית.

מה אני רוצה שתקחי איתך מהמאמר הזה

אולי הדבר החשוב ביותר שאני אשמח שתיקחי איתך מהמאמר הזה הוא ההבנה שהפער בין לדעת מה אנחנו רוצות לעשות לבין להצליח לעשות אותו לא מעיד בהכרח על חוסר מוטיבציה, עצלנות או חוסר כוח רצון. לפעמים אנחנו יודעות מצוין לאן אנחנו רוצות להגיע, אבל משהו בתוכנו עדיין מפחד מהדרך לשם. וזה בסדר. זה טבעי ונורמלי, ולא מעיד על שום לקות או דפקט.

ואני אשמח שגם תזכרי שאנחנו לא חייבות להישאר במקום הזה. אפשר לעבוד על הקושי, לשנות את המקום שהוא תופס בתוכנו ולגלות כוחות שלא תמיד ידענו שיש לנו. פרחי באך הם אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות את זה.