אכילה רגשית היא לא כישלון אישי אלא מנגנון הגנה ואלחוש מול הצפה רגשית, ויש לה קשר לדופמין, ולרמת החוסן הרגשי שלנו. הפתרון הוא לא מלחמה פנימית אלא טיפול רגשי וחיזוק.
*המאמר נכתב בלשון נקבה כיוון שרוב המתלוננות על אכילה רגשית הן נשים. זה לא אומר שאין גברים שסובלים מכך, אבל זו נחשבת ל"בעיה נשית", לצערני.
כשהרגש עולה על גדותיו והאוכל הוא המפלט
אכילה רגשית היא לא "תקלה" וגם לא עניין של משמעת עצמית, ובטח לא "גרגרנות", כמו שלפעמים טועים לחשוב. רובנו מכירות אכילה רגשית כזו או אחרת מהחיים שלנו, ורובנו עברנו את זה, וחווינו את זה, בשלב כלשהו בחיים. דבר ראשון אני רוצה להגיד שזה בסדר ונורמלי וטבעי. זה לא מומלץ, כמובן, משום כיוון, אבל ממש חשוב לדעת שזה לא סוף העולם ואפשר להתמודד עם זה ואפילו להיפרד מהדפוס הזה.
אכילה רגשית היא לא גזירת גורל ולא חלק מהאישיות שלנו אלא דפוס התנהגותי שאנחנו נופלות אליו כשהעומס הנפשי הופך להיות כבד מדי, כשהרגש נהיה גדול עלינו. הטריגר יכול להיות כל רגש: תסכול, בדידות, כעס, עצב, שמחה, לחץ או סתם יום שבו הכול הרגיש "יותר מדי". בעצם הטריגר הוא ה"יותר מדי" הזה, וזה לא משנה יותר מדי ממה זה.
היותר מדי הזה יכול להשתנות מאישה לאישה ולפעמים אצל אותה אישה יהיה רגש אחד מסוים שקשה לה יותר להתמודד איתו, או מגוון של רגשות שמידה מסוימת מהם תהיה יותר מדי. גם עוצמת הרגש, או כמות הרגש, ששולחות לאכילה הרגשית, משתנה מאחת לשנייה. כל אחת והיכולת שלה להכיל את עצמה ואת הרגשות שלה.
המשותף לכל המקרים האלה הוא ההצפה הרגשית, ומנגנון ההתמודדות עם הרגש המציף בעזרת אוכל ואכילה כפייתית.
אכילה רגשית היא, כאמור, סוג של דרך התמודדות, דפוס התמודדות נרכש, קצת כמו כסיסת ציפורניים, למשל. הסיבה לכך שכל כך קשה להפסיק את הדפוס היא ההרגל, ובעיקר הקושי הרגשי שמייצר את הטריגר. כולנו יודעות שגם כשאנחנו יודעות שמדובר באכילה רגשית, היא עדיין קורית, וגם אם נצליח לעצור את עצמנו הפעם, זה יבוא לידי ביטוי בצורה אחרת, או שניפול לזה בפעם הבאה.
המפתח לשינוי הוא, קודם כל במודעות לבעיה, כמובן, ואחר כך התחזקות רגשית ושיפור יכולת ההתמודדות שלנו עם עוצמות הרגש שלנו.
בואו נבין למה:
למה המודעות שלנו לא מספיקה?
לפעמים אנחנו חסרות מודעות לעובדה שאנחנו אוכלות אכילה רגשית. אנחנו סבורות שאנחנו רעבות, אולי תוהות למה, כי אכלנו לא מזמן. זה יכול לראות, ןואז לא נקרא לזה בשם אכילה רגשיץ. אבל גם כשאנחנו כבר מודעות לכך שמדובר באכילה רגשית, הרבה פעמים אנחנו בכל זאת אוכלות. הפער בין ההבנה שלי שזו אכילה רגשית ושאני לא רעבה, לבין הצורך הכפייתי לאכול עשוי להיות מתסכל מאוד.
חלק מהסיבות לאכילה הרגשית היא שחרור הדופמין שמשתחרר בעת שאנחנו אוכלים, בעיקר משהו שטעים לנו. דופמין משתחרר תמיד כשאנחנו נהנים, ואכילת אוכל טעים, מנחם או מפנק, היא דרך מהירה מאוד לשיחרור דופמין. השפעות הדופמין על הגוף כוללות את שיפור מצב הרוח, הרגעה ושיפור המוטיבציה, וכשמבינים את זה, גם הצורך שלנו במנת דופמין בעיתות מצוקה נהיה מובן.
לכן, פעמים רבות, אכילה רגשית תהיה של משהו שהוא מחוץ לתזונה השגרתית שלנו, בעיקר אם אנחנו מקפידות על תזונה בריאה ומאוזנת. שוקולד טעים לנו יותר מסלט, ולכן, בהכרח, נהנה יותר לאכול אותו והוא ישחרר יותר דופמין, יותר מהר, וכשנהיה במצוקה, נפנה לסוג מזון כזה ולא לאכילת מלפפונים וחסה.
אכילה רגשית היא צורך כפייתי, דפוס התנהגותי, שגם כשאנחנו רואות אותו אנחנו נכנעות לו, ברוב הפעמים, ויש בו סממנים של מעגל התמכרות:
- הטריגר: רגש שמציף אותנו (לפעמים אפילו בלי שנשים לב אליו).
- הפעולה: פנייה לאוכל כדי להשתיק את הרגש ולהעלות דופמין.
- הפרס: שחרור דופמין ובעקבותיו רגיעה ושיפור מצב הרוח.
האכילה הרגשית, כשמה כן היא, והיא מונעת מהרגש, שתמיד ינצח את המוח. לכן, אי אפשר להפסיק את האכילה הרגשית דרך הראש וההבנה, או יותר נכון לומר שאפשר, אבל קשה מאוד ואף מייסר ללכת בדרך הזאת. האכילה הרגשית ושחרור הדופמין הם משכך כאבים זמין וזול, שהמחיר עליו נמוך, באופן יחסי, והפנייה להרגל הזה היא אוטומטית כמעט.
מכל האמור לעיל עלול להיות מובן כאילו אכילה רגשית היא משהו טוב, בעצם: אני אוכלת משהו שטעים לי, ומשחררת את הדופמין שאני זקוקה לו כל כך כרגע, ואז הכל יותר טוב. אבל הדופמין הוא רק חלק מהסיפור, ואם נהיה כנות עם עצמנו, בהרבה מקרים האכילה הרגשית נוטה להיות גם אכילה בולמוסית, ומידת ההנאה האמיתית שלנו מהאוכל קטנה מאוד.
אז למה אנחנו בכל זאת עושות את זה?
אכילה רגשית היא סוג של התמכרות
מעבר לכימיה, וליתרון שחרור הדופמין שיש באכילה הרגשית, עצם פעולת האכילה היא אקט של הסחת דעת אקטיבית ושל כיסוי הרגשות שקשה לי להתמודד איתם כרגע. ברגע שאנחנו עסוקות בלעיסה, טעם, ובליעה – אנחנו מייצרות לעצמנו מעין מסך מול הרגש. אנחנו בורחות מהרגש שקשה לנו להתמודד איתו כרגע ומעסיקות את עצמנו במשהו אחר – אוכל.
אמרתי קודם שאכילה רגשית היא סוג של התמכרות, והאוכל משמש אותנו כמעין חומר מאלחש. יש לנו רגשות שמציפים אותנו בצורה שאנחנו לא מסוגלות להתמודד איתם, האכילה מאפשרת לנו לברוח מההתמודדות. זו גם ההתמקדות במשהו אחר, גם הדופמין והנחמה שאנחנו שואבות מהאוכל, וגם כיסוי הרגש בשכבת מזון, או, בעצם, שומן.
הבעיה היא שכמו בכל התמכרות, מדובר במעגל שמזין את עצמו, כי כשרמת הדופמין יורדת, אנחנו נשארות, בסופו של דבר, באותו מצב. לפעמים, כמו במלחמה, רמת החרדה ששלחה אותנו לאוכל יורדת זמנית, וחוזרת שוב די מהר, ולפעמים יכול לעבור לא מעט זמן עד הטריגר הרגשי הבא. זה משתנה, כאמור, בהתאם למבנה האישיות ולסוג הרגש ששולח אותנו לאכילה הרגשית.
בכל מקרה, ההפוגה היא זמנית, עד הסיבוב הבא. אלא אם כן נשפר את יכולת ההתמודדות הרגשית שלנו.
במאמר שכתבתי בנושא התמכרויות בראיה ההוליסטית, הרחבתי בנושא ואני ממליצה לקרוא גם את המאמר הזה להשלמת ההבנה.
איפה טמון המפתח לשינוי?
הרבה נשים שמגיעות אלי עם תלונה על אכילה רגשית, מספרות על מאבקים ארוכים ושנים של ניסיון להפסיק את האכילה הרגשית, ללא הצלחה. המחשבה שאם נהיה מספיק חזקות נצליח להפסיק את האכילה הרגשית, היא אחת הטעויות הכי נפוצות. בעקרון זה נכון, אבל החוזק שאנחנו צריכות לעבוד עליו הוא לא יכולת העמידה שלנו מול הפיתוי, אלא החוסן הנפשי שלנו והיכולת שלנו להתמודד עם רגשות מסוימים ו/או עם עוצמות של רגש, בהתאם למה שהוא הטריגר שלנו.
להאחת הטעויות הכי נפוצות היא המחשבה שאם רק נהיה "חזקות מספיק", נצליח להפסיק את האכילה הרגשית. אנחנו מנסות להפעיל משמעת ברזל, גוזרות על עצמנו איסורים ומבטיחות לעצמנו ש"ממחר זה ייפסק". אבל האמת היא שכשמדובר במנגנון של התמכרות ובריחה מהצפה, כוח הרצון הוא כלי חלש מדי.
כשאנחנו מנסות להילחם בדחף לאכול רק דרך הראש, אנחנו בעצם מייצרות עוד עומס ועוד מתח פנימי. המלחמה הזו בתוך עצמנו היא בעצמה רגש מציף – ואנחנו כבר יודעות מה המוח שלנו עושה כשהוא מוצף: הוא שולח אותנו לחפש נחמה ואילחוש. כך המלחמה באכילה הרגשית הופכת בעצמה לטריגר שגורם לנו לאכול שוב.
השינוי לא קורה כשמפסיקים לאכול, אלא כשמפסיקים להצטרך את האילחוש. כדי להיפרד מהדפוס הזה באמת, אנחנו לא צריכות ללמוד איך "להתאפק" טוב יותר. אלא איך להכיל את הרגש בלי שהוא יאיים להטביע אותנו. אנחנו צריכות לחזק את החוסן הרגשי שלנו כך שהתסכול, הלחץ או הבדידות לא ירגישו כמו "יותר מדי" שחייבים לכסות בשכבה של אוכל כדי להצליח להתמודד.
טיפול בפרחי באך לחיזוק וטיפול רגשי
עכשיו, כשאנחנו מבינות שהאכילה היא רק הסימפטום של הצפה רגשית, ברור שהטיפול האמיתי חייב לקרות שם, בעומק הרגש, וביכולת שלו להכיל אותו. כאן בדיוק נכנסים לתמונה פרחי באך.
חשוב להבין: אין באמת "תמצית לאכילה רגשית". אני לא מטפלת בעצם האכילה, אני מטפלת בך. האכילה היא רק סימפטום, היא הדרך הלא מאוזנת שלך להתמודד, או יותר נכון, לברוח מהתמודדות עם רגש שאת לא יכולה להכיל. הטיפול בפרחי באך אינו מטפל בסימפטומים משום סוג אלא באיזון המטופל או המטופלת וחיזוקם. המטרה היא לא לגרום לך להפסיק לאכול בכוח, אלא להביא אותך למקום שבו את מסוגלת להכיל את הרגשות שלך ומתמודדת איתם בלי לברוח לאוכל, או לכל דבר אחר, בעצם.
הפסקת האכילה הרגשית נעשית מתוך התחזקות פנימית שמאפשרת לנו לחוות את הרגש מבלי שהוא יטביע אותנו.
בטיפול אכין לך פורמולה ייחודית עבורך, הרכב תמציות המתאים לך ורק לך, בהתאם לצורך האישי שלך. לכל אחת נקודות חוזק וחולשה שונות ולכל אחת צרכים אחרים, ולכן אין תמצית אחת, או הרכב אחד, שיתאים לטיפול בכולם או כולן, ולמעשה, אין שני אנשים שיקבלו הרכב תמציות זהה, גם אם יגיעו לטיפול עם אותה בעיה.
עוד על הגישה ההולסיטית ניתן לקרוא כאן
לקריאה נוספת על המדע שמאחורי האכילה הרגשית אפשר ללחוץ כאן
אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר, ויחד נבין מהו הרגש המציף שאצלך מבקש מענה, ואיך נוכל לחזק את החוסן הפנימי שלך כדי שתוכלי להתמודד איתו – מבלי להזדקק לאוכל כחומר מאלחש.
