מערכות יחסים מתעללות מגיעות בכל מיני צורות והרבה פעמים זה סמוי מהעין. איך, בכל זאת, נחלים הכי טוב ואיך נוודא שזה לא יקרה לנו שוב?
"הקדמה שתקדים", כי אי אפשר פשוט לקפוץ ראש לתוך נושא כזה: מערכות יחסים מתעללות מגיעות בכל מיני צורות. התעללות פיזית היא אולי ההתעללות שאנחנו שומעים עליה הכי הרבה, אבל ההתעללות והאלימות יכולות להיות בכל רמה קיומית: פיזית, כלכלית, רגשית ונפשית, והרבה פעמים היא סמויה מהעין.
אין ויכוח על רמת האחריות של הצד המתעלל במערכות היחסים האלה, על האשמה שלהם ועל כך שהצד המתעלל צריך להיענש (ואפשר גם לחשוב על מה הביא אותם למקום הזה אבל זה נושא למאמר אחר).
בכל זאת, הייתי רוצה להעלות כאן נושא שאולי קצת שנוי במחלוקת, ועשוי, אולי, לעורר מהומות: מידת האחריות הלא-מודעת של הצד שסופג התעללות. לא כדי לטפול עליו אשמה, חלילה, אלא כדי לעזור ולזרז תהליך ריפוי מלא ואמיתי שיבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם.
אני אשתדל לגשת לזה בשיא הזהירות, ואני מקווה לא להרגיז אף אחד. נסו לא להתעצבן רגע ולקרוא עד הסוף, ואם אתם זקוקים למידע נוסף על אלימות במשפחה, הנה לינק לפורום מיכל סלע, שמבצע עבודת קודש בתחום.
ועכשיו אפשר להתחיל:
בזוגיות יש שניים
בכל מערכת יחסים זוגית יש שני אנשים. זאת עובדה.
חלק מנקודת המבט ההוליסטית על מפגש בין שני אנשים היא הבנה שיש נקודת חיבור בין הצרכים והרצונות של
שני האנשים האלה. על פניו זה אמור להיות סבבה בסך הכל: אם אני צריכה חיזוקים תמידיים, לדוגמא, אז תת-המודע שלי ישדך לי מישהו שנותן לי אותם.
אבל במציאות זה לא עובד בצורה כל כך פשוטה וישירה, לצערנו.
תת המודע שלנו הוא כנראה המערכת המורכבת ביותר בטבע, והוא מנהל לנו את החיים – וגם מסבך אותם – בצורה מוחלטת ובלתי פוסקת. אני אנסה להסביר קצת, אבל אני בטוחה מראש שההסבר יהיה חלקי בלבד פשוט כי זו מערכת מורכבת, כאמור.
אם נמשיך את הדוגמא של צורך בחיזוקים חיצוניים ומחמאות, הצורך הזה נובע, בדרך כלל, ממחסור בביטחון עצמי כזה או אחר. יכול להיות שספגתי המון ביקורת בתור ילדה, יכול להיות שההורים שלי היו אנשים קשים וקרים והדרך היחידה שבה חוויתי מהם חום ואהבה היא דרך חיזוקים חיוביים ומחמאות על דברים מסוימים, ואולי זה בא ממקום אחר. יש לא מעט סיבות שיכולות לגרום לצורך הזה, אבל התוצאה תהיה כמעט זהה: אני חיה בתחושת חוסר, חוסר ביטחון עצמי במקרה הזה, וזקוקה למילוי חיצוני שלו (בדוגמא שלנו: חיזוקים חיצוניים ומחמאות) כל הזמן.
יכול להיות שאני באמת אמצא בן זוג שיעריץ אותי וייתן לי כל הזמן חיזוקים ומחמאות, במקום אלה שאין לי מבפנים. כנראה מאוד שבמקרה כזה אני אפתח בו תלות רגשית כי הוא יהפוך להיות "ספק הכוח" שלי. ספק כוח חיצוני, אבל ספק כוח. למעשה, רוב המערכות הזוגיות שלנו נשענות על חיפוש מילוי חוסרים כאלה ואחרים על ידי בן או בת הזוג שלנו, ולא תמיד החוסר הפנימי הוא חיובי.
יכול להיות שהמחמאות ימשיכו להגיע כל החיים, אבל סביר להניח שלא. יכול להיות שמתישהו התדירות של החיזוקים והמחמאות תלך ותפחת, ואולי הם ייעלמו בכלל. במקרה כזה אני אשאר לא רק בלי החיזוקים והמחמאות אלא גם עם תחושה לא-מודעת של הפרת הסכם לא כתוב ביני לבין בן הזוג שלי, מה שיכול להביא לפירוק של המערכת הזוגית.
ולא רק זה, אלא שגם לא כל החוסרים המתמלאים במערכות יחסים הם בהכרח חיוביים, ולפעמים זה בכלל מענה לדפוסים שראינו בבית. אם למדתי בבית, מתוך מה שקיבלתי מההורים שלי או מתוך מה שראיתי ביניהם, שאהבה מגיעה עם שליטה של בן זוג אחד בשני, או עם אלימות כלשהי, פיזית, מילולית, כלכלית וכו', אני אחפש את זה גם במערכות היחסים שלי. כי תת המודע שלי הפנים שככה נראית מערכת יסים וככה מבטאים אהבה.
מערכת מורכבת, כבר אמרנו.
אז מה עושים? משנים את נקודת המבט
הפתרון הוא לא במציאת בן זוג שיעניק חיזוקים ומחמאות לנצח אלא בבניית הבטחון הפנימי שלי, כך שאני אהיה ספק הכוח של עצמי ולא אהיה תלויה במישהו חיצוני. השינוי הזה מתחיל בשינוי נקודת המבט שלי על החוויות שעברתי בתור ילדה (זוכרים שבהתחלה דיברנו על הורים קרים וקשוחים שנתנו מחמאות במקרים מסוימים, כביטוי לאהבה שלהם?).
עם העובדות אי אפשר להתווכח: היו הורים, הייתה ילדה. מעבר לזה, הכל משתנה לפי נקודת המבט וזווית הראייה. אני חוויתי שהם לא אוהבים אותי, אבל זה לא אומר שהם לא אהבו אותי אלא שזאת החוויה הסובייקטיבית שלי. יכול להיות שהם ביטאו את האהבה שלהם אלי כל יום, אבל בדברים שאצלי לא נקשרו בכלל לתחושת האהבה שרציתי לקבל מהם. הנסיבות החיצוניתו לא כל כך משנות, כי החוויה שלנו בתוך המציאות היא הדבר היחיד שמשנה, והחוויה שלנו נקבעת על ידי נקודת המבט שלנו.
שינוי נקודת המבט הוא תהליך שקשה מאוד לעשות לבד, ואפילו הייתי אומרת שהוא כמעט בלתי אפשרי. התהליך הזה יכול להימשך על פני זמן רב ולהיות מלווה בקשיים רבים, גם כשאר הוא מלווה על ידי אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי. הדרך הטובה ביותר והמהירה ביותר (שאני מכירה) לעבור את השינוי הזה היא להיעזר בפרחי באך, שמקצרים את משך התהליך ומורידים את רמת הקושי שלו.
לקיחת התמציות מחוללת בתוכנו שינויים מוחלטים וקבועים בנקודת המבט, בלי שנהיה מודעים בהכרח לתהליך שאנחנו עוברים. התמציות לא יוצרות את השינוי יש מאין, כמובן, אלא פועלות בהתאם לכישורים שלנו, לתכונות שלנו וליכולות שלנו, ובהתאם לקשיים, האתגרים והמכשולים בהם אנחנו נתקלים, עכשיו או בכלל
אז איך זה קשור למערכות היחסים המתעללות שהמאמר הזה אמור לדבר עליהן?
(הגענו לחלק הקשה אז שבו בנחת, תנשמו עמוק ותקראו עד הסוף)
הסתייגות אחרונה לפני שניגע בנושא של מערכות יחסים מתעללות: המציאות היא, כמובן, מורכבת יותר ממה שמוצג כאן. יש הרבה היבטים באישיות של כל אחד ואחת מאיתנו, והמציאות אף פעם לא מורכבת מרובד אחד בלבד. אז קחו בחשבון שהדברים הנאמרים פה הם פשטניים במידה, לצורך הדוגמא.
ולעניינו:
הרבה פעמים הן הצד המתעלל והן הצד שמתעללים בו מגיעים ממקום דומה, של חיים במערכת מתעללת, בין אם ההתעללות היא בהם ישירות או במישהו אחר מהמשפחה. לפעמים החשיפה להתעללות אינה מודעת בכלל: כבר פגשתי מטופלת שאמא שלה עברה התעללות כילדה מאחד הדודים. הנושא מעולם לא דובר בבית ולא הוזכר מעולם, אבל המטופחת שלי , כילדה, ספגה בצורה לא מודעת רתיעה מדודים מין זכר וזהירות מגברים בכלל, ורק בטיפול כל הדברים האלה צפו ועלו.
תת המודע שלנו סופג במשך שנים את העובדה שככה נראות מערכות יחסים, ובבגרותנו הוא לוקח אותנו לאותו דפוס, פחות או יותר. משהו במבנה האישיות שלנו ובדפוסים שספגנו כילדים מאפשר, או לא מאפשר, לנו לחיות כאנשים שמישהו מתעלל בהם, או להיות מתעללים בעצמנו.
אם נדבר רגע שוב על אותה מטופלת שאמא שלה עברה התעללות מאחד הדודים היא מצאה את עצמה במערכת מתעללת, אבל בצורה מתוחכמת. אף אחד לא צעק עליה, לא הרים עליה יד, לא קילל אותה ולא נקט באלימות כלכלית. ההתעמרות שהיא עברה במשך שנים הייתה עדינה ומעודנת, ולכן לקח לה 20 שנה לשים לב לזה. היא הייתה סופגת הערות על מראה, כישורים ויכולות, וגם אותן לא בצורה ישירה. בן זוגה מעולם לא אמר שהיא לא בסדר. רק הדברים שהיא עשתה היו לא בסדר. תמיד. ובאופן לא לגמרי מודע הוא תמיד חיפש איך לגרום לה סבל, ונהנה מזה.
כדי להפוך את הנושא למורכב אף יותר, אמה של אותה מטופלת ביטאה את האהבה שלה בצורות שונות, ובין היתר היה שם דפוס של קירוב והרחקה באותה נשימה. תת המודע של המטופלת ספג את זה כצורה שבה מביעים אהבה.
העובדה שבעלה של המטופלת עבר ילדות לא פשוטה בעצמו, כולל אלימות שהופנתה כלפיו, מוסיפה למורכבות. וגם העובדה שהדפוס של הזוגיות שראה אצל ההורים שלו כלל התעללות רגשית וגרימת סבל מכוונת, ונרשם אצלו כדרך לביטוי האהבה.
מכל הסלט הזה נקבל, בהכרח, בני זוג שיהיו "חייבים" להפוך את מערכת היחסים ביניהם למערכת מתעללת, כיוון שתת המודע של שניהם תופס את ההתעללות כהבעת אהבה, וכדרך חיים.
כמובן שיש לזה עוד הרבה מאוד רבדים פסיכולוגיים, שקצרה היריעה מלכלול פה, ושאינם תחום המומחיות שלי, אז אני לא נכנסת אליהם.
אז איפה כאן האחריות שלה?
האחריות שלה אינה מודעת והיא אינה אשמה בדבר, אבל היא הביאה את עצמה לתוך מערכת היחסים הזו והיא נשארה בה 20 שנה. כדי שהיא תירפא באמת ולא תשוב לעולם לדפוס המתעלל החמקמק הזה היא צריכה לקחת אחריות על החלק שלה, על מתן האפשרות להתעלל בה. לקיחת האחריות אינה מתוך אשמה, אלא מתוך הבנת החוסר שהמערכת הזו מילאה אצלי, כי אחרת לא אוכל ללמוד, לגדול, ולא לחזור על זה שוב.
לקיחת האחריות על חלקה במערכת היחסים גם לא מפחיתה את הלגיטימציה שיש לכל רגש אחר שלה בתוך זה: כעס, עלבון, אכזבה, כאב, וכל רגש אחר שעולה בה. מה שלקיחת האחריות מאפשרת זה הבנה מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, ואיך היא יוצאת מזה, לתמיד.
ברגע שהמטופלת הזו הבינה את מידת האחריות שיש לה על החיים שלה ועל המערכת הזוגית שהיא בנתה לעצמה, הדרך לריפוי הייתה קלה (לפחות בתיאוריה) וברורה. היא ידעה מה היא צריכה לעשות: היא נפרדה מבעלה והתחילה לבנות בעצמה צורת הסתכלות אחרת על החיים, מנותקת מהחוויה של החיים במציאות מתעללת שהיא ספגה מאמא שלה. אבל היא לא הייתה יכולה לעשות זאת בלי לקחת אחריות על עצמה, קודם כל.
כחלק מלקיחת האחריות על חלקה במערכת היחסים, פחתה מידת ההאשמה שהייתה בה כלפי בן הזוג שלה, לפחות מבחינת הכעס שלה עליו. בשלב מסוים היא הצליחה להיות אמפתית לקושי שלי, להבין מאיפה הוא בא, ויחד עם הבנת החלק שלה בתוך מעכצת היחסים והבנת החוסר שזה מילא אצלה, היא פשוט הפסיקה לכעוס עליו. אבל זה היה בונוס נחמד ולא המטרה עצמה.
ומה חלקם של פרחי הבאך בתהליך?
בהתחלה התמציות עזרו לה להסתכל פנימה ולהבין מה היא "תרמה" לקיומה של ערכת היחסים המתעללת, ואיך היא הביאה את עצמה לשם, ולהתמודד עם ההבנה הזאת. זאת לא התבוננות קלה בכלל.
בשלב השני התמציות חיזקו אותה רגשית וסייעו לה לגייס את הכוחות שנדרשו לה כדי לעשות את השינוי בפועל.
בשלב השלישי התמציות סייעו לה להתייצב, להבין את עצמה יותר טוב, לראות את המציאות בצורה יותר מאוזנת. נתוך שינווי נקודת המבט היא הייתה מסוגלת לבנות את החיים שלה מחדש, מתוך ידיעה ברורה שהיא לעולם לא תגיע שוב למערכת יחסים מתעללת משום סוג.
זה הקסם של התמציות: הן עוזרות לכל אחד ואחת לגייס את הכוחות הפנימיים שדרושים לנו להתמודד בתוך המציאות הפרטית בה אנחנו חיים. זו יכולה להיות מערכת יחסים מתעללת שאנחנו רוצים למצוא את הכוחות לצאת ממנה או מערכת יחסים לא מתעללת אך לא מאושרת שיצאנו ממנה, או כל חוויה אחרת שעברנו ואנחנו רוצים ללמוד מהטעויות שעשינו בה כך שלא נחזור עליהן שוב.
