על מערכות יחסים מתעללות ולקיחת אחריות – זהירות, תוכן נפיץ!

"הקדמה שתקדים", כי אי אפשר פשוט לקפוץ ראש לתוך נשא כזה: מערכות יחסים מתעללות מגיעות בכל מיני צורות. התעללות פיזית היא אולי ההתעללות שאנחנו שומעים עליה הכי הרבה, אבל ההתעללות והאלימות יכולות להיות בכל רמה קיומית: פיזית, כלכלית, רגשית ונפשית, והרבה פעמים היא סמויה מהעין.

אין ויכוח על רמת האחריות של הצד המתעלל במערכות היחסים האלה, על האשמה שלהם ועל כך שהצד המתעלל צריך להיענש (ואפשר גם לחשוב על מה הביא אותם למקום הזה אבל זה נושא למאמר אחר).
בכל זאת, הייתי רוצה להעלות כאן נושא שאולי קצת שנוי במחלוקת, ועשוי, אולי, לעורר מהומות: מידת האחריות הלא-מודעת של הצד שסופג התעללות. לא כדי לטפול עליו אשמה, חלילה, אלא כדי לעזור ולזרז תהליך ריפוי מלא ואמיתי שיבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם.

אני אשתדל לגשת לזה בשיא הזהירות, ואני מקווה לא להרגיז אף אחד. נסו לא להתעצבן רגע ולקרוא עד הסוף.

ועכשיו אפשר להתחיל:

בכל מערכת יחסים זוגית יש שני אנשים. זאת עובדה.

חלק מנקודת המבט ההוליסטית על מפגש בין שני אנשים היא הבנה שיש נקודת חיבור בין הצרכים והרצונות של
שני האנשים האלה. על פניו זה אמור להיות סבבה בסך הכל: אם אני צריכה חיזוקים תמידיים, לדוגמא, אז תת-המודע שלי ישדך לי מישהו שנותן לי אותם.
אבל במציאות זה לא עובד בצורה כל כך פשוטה וישירה, לצערנו.

תת המודע שלנו הוא כנראה המערכת המורכבת ביותר בטבע, והוא מנהל לנו את החיים – וגם מסבך אותם – בצורה מוחלטת ובלתי פוסקת. אני אנסה להסביר קצת, אבל אני בטוחה מראש שההסבר יהיה חלקי בלבד. המערכת מורכבת, כאמור.

אם נמשיך את הדוגמא של צורך בחיזוקים חיצוניים ומחמאות, הרי שהצורך הזה נובע, בדרך כלל, ממחסור בביטחון עצמי כזה או אחר. יכול להיות שספגתי המון ביקורת בתור ילדה, יכול להיות שההורים שלי היו אנשים קשים וקרים והדרך היחידה שבה חוויתי מהם חום ואהבה היא דרך חיזוקים חיוביים ומחמאות על דברים מסוימים ואולי זה בא ממקום אחר. יש לא מעט סיבות שיכולות לגרום לצורך הזה, אבל התוצאה תהיה כמעט זהה: אני חיה בתחושת חוסר – חוסר ביטחון עצמי במקרה הזה – וזקוקה למילוי חיצוני שלו (בדוגמא שלנו: חיזוקים חיצוניים ומחמאות) כל הזמן.

יכול להיות שאני באמת אמצא בן זוג שיעריץ אותי וייתן לי כל הזמן חיזוקים ומחמאות, במקום אלה שאין לי מבפנים, ואני אפתח בו תלות רגשית כי הוא יהפוך להיות "ספק הכוח" שלי. ספק כוח חיצוני, אבל ספק כוח. למעשה, רוב המערכות הזוגיות שלנו נשענות על חיפוש מילוי חוסרים כאלה ואחרים על ידי בן או בת הזוג שלנו.

יכול להיות שהמחמאות ימשיכו  להגיע כל החיים, אבל סביר להניח שלא. יכול להיות שמתישהו התדירות של החיזוקים והמחמאות תלך ותפחת, ואולי הם ייעלמו בכלל. במקרה כזה אני אשאר לא רק בלי החיזוקים והמחמאות אלא גם עם תחושה לא-מודעת של הפרת הסכם לא כתוב ביני לבין בן הזוג שלי, מה שיכול להביא לפירוק של המערכת הזוגית.

אז מה עושים?
הפתרון הוא לא במציאת בן זוג שיעניק חיזוקים ומחמאות לנצח אלא בבניית הבטחון הפנימי שלי בעצמי, כך שאני אהיה ספק הכוח של עצמי ולא אהיה תלויה במישהו חיצוני. השינוי הזה מתחיל בשינוי נקודת המבט שלי על החוויות שעברתי בתור ילדה (זוכרים? דיברנו על הורים קרים וקשוחים שנתנו מחמאות במקרים מסוימים, כביטוי לאהבה שלהם).

עם העובדות אי אפשר להתווכח: היו הורים, הייתה ילדה. מעבר לזה, הכל משתנה לפי נקודת המבט וזווית הראייה. אני חוויתי שהם לא אוהבים אותי, אבל זה לא אומר שהם לא אהבו אותי אלא שזאת החוויה הסובייקטיבית שלי. יכול להיות שהם ביטאו את האהבה שלהם אלי כל יום, אבל בדברים שאצלי לא נקשרו בכלל לתחושת האהבה שרציתי לקבל מהם. הנסיבות החיצונית לא כל כך משנות, כי החוויה שלנו בתוך המציאות היא הדבר היחיד שמשנה, והחוויה שלנו נקבעת על ידי נקודת המבט שלנו.

שינוי נקודת המבט הוא תהליך שקשה מאוד לעשות לבד. כמעט בלתי אפשרי. התהליך הזה יכול להימשך על פני זמן רב ולהיות מלווה בקשיים רבים, והדרך הטובה ביותר והמהירה ביותר (שאני מכירה) לעבור את השינוי הזה היא להיעזר בפרחי באך, שמקצרים את הדרך. לקיחת התמציות מחוללת בתוכנו שינויים מוחלטים וקבועים בנקודת המבט, בלי שנהיה מודעים בהכרח לתהליך שאנחנו עוברים. התמציות לא יוצרות את השינוי יש מאין, כמובן, אלא פועלות בהתאם לכישורים שלנו, לתכונות שלנו וליכולות שלנו, ובהתאם לקשיים, האתגרים והמכשולים בהם אנחנו נתקלים, עכשיו או בכלל.

 אז איך זה קשור למערכות היחסים המתעללות שהמאמר הזה אמור לדבר עליהן?
(הגענו לחלק הקשה אז שבו בנחת, תנשמו עמוק ותקראו עד הסוף)

הסתייגות אחרונה לפני שניגע בנושא של מערכות יחסים מתעללות: המציאות היא, כמובן, מורכבת יותר ממה שמוצג כאן. יש הרבה היבטים באישיות של כל אחד ואחת מאיתנו, והמציאות אף פעם לא מורכבת מרובד אחד בלבד. אז קחו בחשבון שהדברים הנאמרים פה הם פשטניים במידה, לצורך הדוגמא.

ולעניינו:
הרבה פעמים הן הצד המתעלל והן הצד שמתעללים בו מגיעים ממקום דומה, של חיים במערכת מתעללת, בהם ישירות או במישהו מהמשפחה שלהם. לפעמים החשיפה להתעללות אינה מודעת בכלל: כבר פגשתי מטופלת שאמא שלה עברה התעללות כילדה. הנושא מעולם לא דובר בבית ולא הוזכר מעולם אבל הילדה ספגה בצורה ולא מודעת רתיעה מדודים מין זכר וזהירות מגברים בכלל, ורק בטיפול כל הדברים האלה צפו ועלו. 

התת מודע שלנו סופג במשך שנים את העובדה שככה נראות מערכות יחסים, ובבגרותנו הוא לוקח אותנו לאותו דפוס, פחות או יותר. משהו במבנה האישיות שלנו ובדפוסים שספגנו כילדים מאפשר או לא מאפשר לנו לחיות כאנשים שמישהו מתעלל בהם, או להיות מתעללים בעצמנו.

אם נדבר רגע שוב על אותה אישה שאמא שלה עברה התעללות מאחד הדודים – היא מצאה את עצמה במערכת מתעללת, אבל בצורה מתוחכמת. אף אחד לא צעק עליה, לא הרים עליה יד, לא קילל אותה ולא נקט באלימות כלכלית. ההתעמרות שהיא עברה במשך שנים הייתה עדינה ומעודנת, ולכן לקח לה 20 שנה לשים לב לזה. היא הייתה סופגת הערות על מראה, כישורים ויכולות, וגם אותן לא בצורה ישירה. בן זוגה מעולם לא אמר שהיא לא בסדר. רק הדברים שהיא עשתה היו לא בסדר. תמיד. ובאופן לא לגמרי מודע הוא תמיד חיפש איך לגרום לה סבל, ונהנה מזה.

אז איפה כאן האחריות שלה?
האחריות שלה אינה מודעת, כמו שההתעללות שלו אינה מודעת, אבל היא הביאה את עצמה לתוך מערכת היחסים הזו והיא נשארה בה 20 שנה. כדי שהיא תירפא באמת ולא תשוב לעולם לדפוס המתעלל החמקמק הזה היא צריכה לקחת אחריות על החלק שלה, על מתן האפשרות להתעלל בה.

לקיחת האחריות על חלקה במערכת היחסים לא מפחיתה את הלגיטימציה שיש לכל רגש אחר שלה בתוך זה: כעס, עלבון, אכזבה, כאב וכל רגש אחר שעולה בה. מה שלקיחת האחריות מאפשרת זה הבנה מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, ואיך היא יוצאת מזה – לתמיד.

ברגע שהיא הבינה את מידת האחריות שיש לה על החיים שלה ועל המערכת הזוגית שהיא בנתה לעצמה, הדרך לריפוי הייתה קלה (לפחות בתיאוריה) וברורה. היא ידעה מה היא צריכה לעשות: היא נפרדה מבעלה והתחילה לבנות בעצמה צורת הסתכלות אחרת על החיים, מנותקת מהחוויה של החיים במציאות מתעללת שהיא ספגה מאמא שלה. אבל היא לא הייתה יכולה לעשות זאת בלי לקחת אחריות על עצמה, קודם כל.

כחלק מלקיחת האחריות על חלקה במערכת ופחתה מידת ההאשמה שהייתה בה כלפי בן הזוג שלה, לפחות מבחינת הכעס שלה עליו, אבל זה היה בונוס נחמד ולא המטרה עצמה.

ומה חלקם של פרחי הבאך בתהליך?
בהתחלה התמציות עזרו לה להסתכל פנימה ולהבין מה היא "תרמה" לקיומה של ערכת היחסים המתעללת, ואיך היא הביאה את עצמה לשם, ולהתמודד עם ההבנה הזאת. זאת לא התבוננות קלה בכלל.

בשלב השני התמציות חיזקו אותה רגשית וסייעו לה לגייס את הכוחות שנדרשו לה כדי לעשות את השינוי בפועל.

בשלב השלישי התמציות סייעו לה להתייצב, להבין את עצמה יותר טוב, לראות את המציאות בצורה יותר מאוזנת ולהיות מסוגלת לבנות את החיים שלה מחדש מתוך ידיעה ברורה שהיא לעולם לא תגיע שוב למערכת יחסים מתעללת משום סוג.    

זה הקסם של התמציות: הן עוזרות לכל אחד ואחת לגייס את הכוחות הפנימיים שדרושים לנו להתמודד בתוך המציאות הפרטית בה אנחנו חיים, גם אם זו מערכת יחסים מתעללת שאנחנו רוצים למצוא את הכוחות לצאת ממנה או מערכת יחסים שיצאנו ממנה ואנחנו רוצים ללמוד מהטעויות שלנו כך שלא נחזור עליהן שוב.