אלרגיה יכולה להתבטא בצורה שונה אצל אנשים שונים, אבל היא תמיד מציקה: פריחה, נזלת, קשיי נשימה, בעיות עור שונות וכו'. למה זה קורה ומה אפשר לעשות? תנו לי להפתיע אתכם
כל מי שסבל אי פעם מאלרגיה יכול להעיד עד כמה מדובר בתופעה מציקה ומעיקה, ולא משנה אם זו הייתה אפיזודה חד פעמית חולפת או, כמו ברוב המקרים, משהו שחוזר על עצמו בזמנים קבועים. ברוב המקרים המערכת הנפגעת היא מערכת הנשימה ומערכות ההגנה של הגוף: נזלת, קשיי נשימה, התעטשויות, שיעול וכו' וגם פריחות וגירודים, כי העור הוא חלק ממערכת הנשימה.
בתור מישהי שסבלה הרבה שנים מנזלת אלרגית כרונית ורגישות קרדית האבק, אני יכולה להעיד ממקור ראשון כמה זה מקשה על החיים. במשך שנים קיבלתי את זה כגזירה משמיים – אני אלרגית ואין לי מה לעשות נגד זה חוץ מלהצטייד בטישו צמוד.
אבל אז הכרתי את פרחי הבאך.
זה התחיל בלי כוונה, במהלך הלימודים התנסנו בעצמנו בתמציות, כמובן, וראיתי שינויים שקורים לאט לאט. עם ההתחזקות הנפשית-רגשית, גם האלרגיה חלפה ומצאתי את עצמי, למרבה ההפתעה, מפסיקה לנזול ולקנח את האף. בשנה הראשונה זה עוד היה קורה פעם בכמה חודשים עם חשיפה מרוכזת לאבק או כשהייתי במצוקה רגשית, אבל לאט לאט התדירות פחתה והיום יש לי אפיזודה אלרגית פעם בכמה שנים בלבד.
כלומר, אלרגיה היא לא גזירה משמיים שחייבים לחיות איתה. היא תגובה רגשית-נפשית, כמו כל דבר אחר, בעצם, ויש מה לעשות.
למה יש לנו אלרגיה?
האלרגיה היא מערכת אזהרה שהמוח מפעיל כשהוא מזהה שאנחנו עומדים בפני מצב "מסוכן". המוח מזהה שאנחנו נמצאים במצב פגיע שעלול להיגמר בטראומה ומעורר את מערכת הנשימה ומערכות ההגנה של הגוף. הזיהוי נעשה על פי מצב נפשי מסוים, בשילוב עם סממנים חיצוניים שהמוח מזהה בסביבה שלנו. זיהוי האלרגנים הפעילים משתנה מאחד לשני, ותיכף נבין למה.
ברוב המקרים, הסממנים האלרגניים הסביבתיים שהמוח מזהה מתקבעים בו לפני גיל 7, בעקבות אירוע טראומטי כזה או אחר.
אני אוסיף פה את ההערה הקבועה שלי כשמדברים על טראומה: טראומה היא חוויה סובייקטיבית. ההגדרה הפסיכולוגית של טראומה היא "תגובה פסיכולוגית בעקבות אירוע בו מתקיימת חוויה קיצונית של פחד וחוסר אונים".
כלומר, לא מדובר בהכרח בטראומה גדולה וממוטטת עולמות שכולם מכירים בעובדת היותה טראומה. זה יכול להיות אירוע קטן ואישי, שאף אחד, כולל מי שעובר אותו, לא מזהה אותו כטראומה. חווית הטראומה היא חוויה סובייקטיבית לחלוטין, ומה שאצל אחד מאיתנו עובר בלי להשאיר רושם כלל יכול להיחוות אצל השני כטראומה.
לדוגמא: שני ילדים בני אותו גיל חוזרים הביתה מבית הספר, הם גרים בבניינים סמוכים. האמהות של שניהם עובדות בחצי משרה ומחכות להם בבית כשהם מגיעים. יום אחד שניהם חוזרים לבית נעול, כי האמהות של שניהם לא הגיעו הביתה עדיין. אחד מהם מתיישב על המדרגות, מוציא את הטלפון מהתיק ויושב באדישות לשחק עד שאמא תבוא. הילד השני נכנס לחרדה – איפה אמא ומה קרה לה ולמה היא לא בבית ומה אני אעשה עכשיו. הוא יושב מכווץ ליד הדלת והלב שלו פועם בחוזקה. הוא מפוחד וחווה טראומה. הוא לא מצליח לזכור אפילו שיש לו טלפון ושהוא יכול להתקשר לאמא, שהשכנה המבוגרת בדלת ממול נמצאת בבית והוא יכול להיכנס אליה, או שהחבר שלו גר שלושה בניינים לידו והוא יכול ללכת אליו.
עברו עשר דקות ושתי האמהות הגיעו הביתה. הילד הראשון קם ונכנס הביתה עם אמא. היא מספרת לו מה קרה ומתנצלת – וזהו. האירוע נגמר. עוד שבוע הוא לא יזכור שזה קרה בכלל. הילד השני מחבק את אמא חזק. אולי היא שמה לב שהוא קצת רועד ואולי לא. אולי הוא מנגב מהר את הדמעות ומעמדי פני גיבור ואולי הוא בוכה בזרועותיה. גם היא מתנצלת ומסבירה מה קרה, ובסופו של דבר הילד נרגע. יכול להיות שעוד חודש הוא ישכח מזה, אבל תת המודע שלו יזכור וחווית הטראומה נצרבה בו.
אם יש לכם רסקיו בבית, ניתן לתת אותו מייד אחרי מקרי טראומה כדי להימנע מכך מראש. ניתן לקחת את הרסקיו בלקיחה פנימית במקרה של טראומה רגשית או במריחה חיצונית במקרה של טראומה פיזית. לקריאה נוספת על השימוש ברסקיו ניתן ללחוץ כאן או כאן.
וככה זה בכל חוויה יוצאת מגדר השגרה שלנו. הין אם מדובר במעבר דירה, בית ספר חדש, ללכת לאיבוד בקניון או כל חוויה אחרת. כל אחד והדרך בה הוא מעבד את החוויה, בהתאם לאופי שלו, לתחושת הבטחון הכללית שלו ובהתאם לצורה בה גידלו אותו עד לרגע זה.
המוח של הילד שחווה את הטראומה עורך רישום פנימי של המצב הנפשי שהילד נמצא בו, ואת כל התסמינים החיצוניים הקיימים מסביב: איזה עצים נמצאים עכשיו בפריחה, שערות של חתולת הרחוב שישבה קודם על השטיח לפני הדלת, הבושם של אמא, ריח הבישולים מהשכנה, סיבי הבגדים שאני לובש וכו'. כל מה שנמצא באוויר ויכול להיקלט בחושים שלנו נרשם במוח כחלק מהחוויה הטראומטית.
לקריאת מאמר מתחום הפסיכולוגיה בנושא זיהוי וטיפול בטראומה אפשר ללחוץ כאן.
מתי זה הופך לאלרגיה?
האלרגיה יכולה להיות רדומה הרבה שנים, או על פני השטח תמיד, בהתאם למצבנו הנפשי הכללי. ככל שמצבי הנפשי-רגיש פחות טוב ויותר רגיש, כך יופיעו יותר אפיזודות אלרגיות, עד אלרגיות כרוניות, כמו הנזלת ממנה אני סבלתי כל כך הרבה שנים. כשהמוח שלנו מזהה שאנחנו נמצאים במצב רגשי פגיע או במצב הדומה לזה שהיינו בו בזמן החוויה הטראומטית, הוא נכנס למגננה. אם, במקביל למצב הרגשי הזה, החושים שלנו קולטים את אותם פרטים שנצרבו במוח בזמן הטראומה, כמו אבקנים מסוימים באוויר, חלקיקי אבק, שערות חתול וכו', הוא יעורר אלרגיה כדי להזהיר אותנו.
האזהרה תופיע בדרך כלל במערכת הנשימה ובעור כאמור, שהן מערכות ההגנה של הגוף השולטות במה שנכנס אלינו, פיזית ורגשית. בראייה ההוליסטית, הנשימה היא חווית החיים הבסיסית ביותר, וסימבולית לדרך בה אנחנו חווים את העולם, יחד עם מערכת העיכול.
הדרך הספיציפית בה מתבטאת האלרגיה קשורה לאיברים שיותר רגישים אצלנו או לסוג החוויה הספיציפית, אבל זה כבר פחות משנה.
כאשר אנשים סובלים מאלרגיות עונתיות או קבועות, אפשר להבין שמצבם הרגשי עדין ופגיע או לא מאוזן, וכנראה שהנתונים שהמוח רשם בזמן האירוע נמצאים סביבם כל הזמן.
אז מה עושים?
קודם כל צריך לחזק את הנפש ואת הגוף ולמצוא את האיזון הרגשי הנכון, והדרך הטובה ביותר שאני מכירה לעשות את זה היא בעזרת טיפול בפרחי באך, כמובן.
החוויה שיצרה את הטראומה לעולם לא תשתנה, ולצורך הטיפול והריפוי מהות החוויה לא באמת משנה. מה שטיפול בפרחי באך יעשה הוא שינוי היחס הפנימי שלנו לאירוע שיצר את הטראומה, או חיזוק מצבנו הנפשי-רגשי, כך שגם כאשר המוח מזהה את האלרגנים שהוא רשם כנוכחים בזמן הטראומה, מערכות האזהרה לא יופעלו כיוון שמצבנו הרגשי יציב ובטוח.
כמו שהזכרתי בהתחלה, החוויה היא תמיד סובייקטיבית, ומה שהופך אותה לטראומתית הוא היחס שאנחנו נותנים לה. אם נשנה את היחס הפנימי שלנו אליה היא תהפוך מטראומה לעוד חוויה "סתם".
אם נמשיך בדוגמא שהתחלנו בה – העובדה שאמא לא הייתה בבית כשהגעתי תישאר נכונה תמיד, זאת המציאות הסובייקטיבית. אבל אם אני אצליח לצאת מנקודת המבט של הילד המבוהל ולהסתכל עליה בצורה בוגרת יותר, רוב הסיכויים שהיחס שלי אליה ישתנה והאלרגיה תיעלם.
יש הרבה דרכים לעשות את זה, בצורה מודעת או לא מודעת, ופרחי באך הם בהחלט אחת הדרכים הטובות ביותר לטפל באלרגיה. חלק ממסיבה לכך שפרחי באך עובדים מצוין על אלרגיות זה שהחוויה הטראומתית יכולה להתרחש עד גיל 7, לפעמים בגילאים צעירים מכדי שנזכור את החוויה בצורה מודעת. פרחי באך "מדלגים" על המודע שלנו ומטפלים ישירות בתת המודע, כך שאנחנו לא חייבים לדעת בדיוק מה הייתה החוויה כדי לשנות את נקודת המבט שלנו.
הסיבה השנייה היא שהתמציות מחזקות את מצבנו הנפשי-רגשי העכשווי ומביאות אותנו למצב מאון יותר ובריא יותר. זאת אומרת שגם לא פתרנו את נושא הטראומה עצמה, ברגע שאנחנו חזקים יותר רגשית, למוח אין צורך להעיר את מנגנוני ההגנה שלנו, בגלל כל הסיבות שמניתי קודם
