ברוב המוחלט של הפעמים, אני לא נמצאת עם המטופלים שלי 24/7 כמובן. אני נמצאת איתם בקשר של הודעות או שיחות טלפון, ואני פוגשת אותם אחת לשלושה שבועות, פחות או יותר. כך זה צריך להיות, וזה אומר שאני לא רואה את תהליך השינוי שהם עוברים, אלא תוצאות ביניים של התהליך הזה, בכל פגישה. הייתה תקופה אחת מיוחדת בחיי, שבה ראיתי כמה מטופלים ברמה יומיומית. זה היה מצב מאוד לא שגרתי, אבל כך יצא. ואני זכיתי לראות את הקסם של פרחי הבאך קורה מול עיני ממש. הפעם אני רוצה לספר לכם את הסיפור, על ל’, שהפכה מול העיניים שלי מעכברה מבוהלת למלכה שהגיע לה להיות.
הקדמה: אני בבית לוינשטיין עם ערכת פרחי באך
ב- 2018 הייתי במשך כמה חודשים עם הבת שלי בשיקום בבית לוינשטיין, אחרי ניתוח מורכב ברגל. בתקופה הזו התמציות ליוו אותי ואותה כל הזמן. מהר מאוד הצוות וההורים האחרים שמו לב ליכולת ההתמודדות השונה שלנו, שלי ושל הילדה. האתגרים והקשיים שעמדו בפנינו היו זהים לאתגרים והקשיים שעמדו בפני כולם: הפגיעה הפיזית, הקושי הרגשי, הכאבים, המרחק משאר בני המשפחה, וכו’. אבל ההתמודדות שלנו הייתה אחרת, בזכות ערכת פרחי הבאך שהייתה צמודה אלינו עוד מהניתוח בביה”ח שניידר.
בהתחלה הם רק התבוננו בנו מתמודדות אחרת מהשאר. הצוות התפעל מאיתנו בשקט, נתן לנו מחמאות על הדרך שלנו להתמודד עם הקשיים, וזהו. הצוות וההורים האחרים ראו אותי עם הערכה, מכינה לילדה ולי הרכבים של פרחי באך בהתאמה אישית, ישר לבקבוק המים האישי שהיה לכל אחת מאיתנו. כל יום מחדש, בהתחלה גם יותר מפעם ביום. הם התבוננו ושאלו שאלות, אבל גם כשהצעתי להכין להם הרכב תמציות אישי, הם לא רצו כי זה נראה להם מוזר. אני רגילה שהעיסוק שלי בתמציות פרחי באך נראה מוזר לאחרים, אז הנחתי לזה ולא לחצתי על אף אחד.
נקודת התפנית: האיש העצבני שפשוט נרגע
התפנית הגיעה אחרי שבוע וחצי בערך, כשצירפו אלינו לחדר נערה ואבא שלה. בבוקר הראשון שלנו באותו חדר, כשהוא ראה אותי מטפטפת פרחי באך לתוך בקבוקי המים שלנו, הוא ישר נדלק ושאל מה זה. הסברתי לו מה זה פרחי באך וכמובן שהצעתי שאכין גם לו ולילדה שלו. להפתעתי, בניגוד לשאר ההורים ואנשי הצוות, הוא מייד הסכים.
אז הכנתי לו בקבוקון מותאם אישית, והוא התחיל לקחת את הטיפות באותו רגע ממש. התברר שהוא רגיש מאוד לתחושה של האנרגיה של התמציות, והוא ממש תיאר לי איך האנרגיה זורמת לו בגוף ומרגיעה אותו. שמחתי מאוד לשמוע את זה , כמובן, והמשכנו בשגרת השיקום הרגילה. וגם המשכנו לחלוק חדר, אני והבת שלי, והוא והבת שלו. מאותו רגע הפכנו לרביעייה בלתי נפרדת, אבל זה סיפור אחר.
היו כמה דברים שלא ידעתי עליו לפני זה, כמו העובדה שהוא איש עצבני מאוד, שאנחנו לא החדר הראשון שהכניסו אותם אליו, ושהוא נחשב לאחד שעושה צרות במחלקה.
תוך כמה ימים התחילו להגיע אלי סניטרים ואחיות לשאול אותי מה עשיתי לו שהוא נרגע ככה. הם אמרו שהם לא מזהים אותו, שההתנהגות שלו השתנתה.
בהזדמנות אחרת אכתוב על התהליך המופלא שהוא עבר בשנה אחת, בתמיכה של התמציות (גמילה מקפאין, גמילה מגראס רפואי, גמילה מכדורי הרגעה, גמילה מכדורי שינה, הפסקת התפרצויות הזעם, גמילה מסיגריות ועוד). אבל כל ההקדמה הזאת הייתה בשביל לספר לכם על ל’. ל’ היא אחת האימהות שטיפלתי בהן באותה תקופה והסיפור שלה הוא אחד הסיפורים שהולכים איתי עד היום, 8 שנים אחרי.
תחילת הסיפור על ל': העכברה הנחבאת אל הכלים
כשהכרתי את ל’, היא הייתה נחבאת אל הכלים. רציתי לכתוב “ביישנית”, אבל זאת לא המילה הנכונה לתאר את מי שהיא הייתה אז. כשאני מספרת על התהליך שהיא עברה (ברשותה) אני אומרת שהיא הייתה כמו עכברה: משתדלת שלא יראו אותה ולא ישמעו אותה, נצמדת לקירות ומפוחדת מכל צל חולף.
אחרי שהשותפה שלה לחדר לקחה ממני בקבוק, גם ל’ ביקשה. כשהכנתי לה את הבקבוק, היינו רק אני והיא בחדר. כחלק מתהליך הבחירה של התמציות ביקשתי ממנה לתת לי יד, והיא כל כך פחדה מכל דבר שהיא פחדה אפילו לתת לי יד.
באבחון שעשיתי, מתוך הבחירה של התמציות, ראיתי בעיות עם בעלה. ראיתי שהיא עוברת התעללות רגשית (כי זה מסוג הדברים שאני רואה) אבל לא יכולתי לדבר איתה על זה עדיין (כי לא את הכל אפשר לפתוח ישר בפגישה הראשונה). בגלל שהיא הייתה כל כך מפוחדת לא יכולתי לפתוח את הנושא הזה בשיחה איתה, ורק אמרתי לה “קחי, יהיה בסדר”.
"קחי, יהיה בסדר" - למה הבטחתי לה שהכל יסתדר?
זה אולי נשמע קצת מוגזם להבטיח לה שהכל יהיה בסדר. היא עוברת התעללות, איך יהיה בסדר??? אבל אני מכירה את היכולת של פרחי הבאך לחולל שינויים באנשים, ומתוך זה להפוך את החיים שלהם למשהו שהם לא ציפו לו. אז כשאני אומרת למטופלת שהכל יהיה בסדר, זו לא הבטחה ריקה, אלא הבטחה שמבוססת על ההיכרות העמוקה וארוכת השנים שלי עם התמציות ועם יכולת הריפוי שלהן.
אם לוקחים את התמציות לפי ההוראות, הבקבוק מספיק לשלושה שבועות פחות או יותר. במהלך שלושה השבועות שהיא לקחה את התמציות היא הייתה מאוד מתוסכלת: היא ראתה את השותפה שלה לחדר, זאת שבזכותה היא בכלל ביקשה ממני להתאים גם לה פרחי באך, משתנה לחלוטין תוך 72 שעות. ממש בן אדם חדש. זה כמובן הביא אלי עוד אנשים לבקש עזרה, אבל את ל’ זה תיסכל, כאמור.
שלושה שבועות של תסכול – והשינוי העדין שקרה מבלי של' הרגישה
בשבוע הראשון ל’ לא הפסיקה לשאול אותי למה אצל השותפה שלה לחדר זה עובד ואצלה לא, ואני רק אמרתי לה שלכל אחד יש את הקצב שלו ושתמשיך לקחת, השינוי יגיע. בין לבין נמצאנו באותו מרחב כל השבוע, ביחד בבית לוינשטיין, ולאט לאט התקרבנו.
אחרי שבועיים בערך יכולתי לדבר איתה על בעלה ועל ההתנהגות שלו. הסברתי לה שאני לא מטפלת בו אלא בה, ושכשהיא תשתנה הוא לא יוכל להתנהג אליה באותה צורה, ושבסופו של דבר היא תשנה את המציאות שלה, בצורה כזו או אחרת. היא לא לגמרי הבינה, אבל זרמה איתי.
במקביל לכל זה אני יכולתי לראות אותה משתנה, גם אם היא לא ראתה את השינוי שמתחולל בה. השינוי שפרחי הבאך מחוללים הוא כל כך הומוגני, וכל כך עדין, והוא קורה בדיוק בקצב שמתאים לנו, שאנחנו לא שמים לב שהוא קורה. לפעמים אנחנו מקבלים הערות מהסביבה על השינוי – אנחנו מתנהגים אחרת מהרגיל, מתלבשים אחרת מהרגיל, מדברים אחרת מהרגיל או מגיבים אחרת מהרגיל. ולפעמים, כמה שבועות לתוך תחילת התהליך הטיפולי, אנחנו מומצאים את עצמנו מתמודדים עם משהו מורכב או קשה, ואנחנו מבינים שכל ההתמודדות שלנו עם הדבר שונה מהצורה שבה היינו מתמודדים איתו קודם. וההתמודדות תמיד טובה יותר
כשהקסם קורה מול העיניים שלי
בדרך כלל אני לא נמצאת ליד המטופלים בזמן תהליך השינוי, אז אני לא רואה את הקסם הזה קורה. אני כן בקשר טלפוני או בהודעות עם המטופלים והמטופלות שלי, אבל אני לא פוגשת אותם בתקופה של שלושת השבועות שבין טיפול לטיפול. אבל ליד ל’ הייתי רוב השבוע, אז יכולתי לראות את תהליך השינוי קורה מול העיניים שלי. ראיתי איך היציבה שלה משתנה ואיך היא מזדקפת. ראיתי איך היא מפסיקה להיצמד לקירות כשהיא הולכת במסדרון. ראיתי איך היא מחייכת יותר. ראיתי איך היא מדברת עם אנשים בפתיחות, ואיך היא יוצרת חברויות בתוך המחלקה.
אני ראיתי את כל זה, אבל היא לא.
יום ראשון הגדול: כשל' ראתה את השינוי
רק אחרי שלושה שבועות, כשהבקבוק שלה היה כבר בטיפות האחרונות, היא פתאום ראתה כמה היא השתנתה. ביום ראשון בבוקר, כשחזרנו למחלקה אחרי סוף השבוע בבית, היא ניגשה אלי ואמרה לי: “את יודעת, אתמול בעלי שוב עשה ככה וככה, אבל אני לא נתתי לו לדרוך עלי”.
ואז היא הבינה על מה דיברתי כשאמרתי לה שהשינוי שיקרה אצלה ישנה את החיים שלה. היא הבינה איך היא השתנה, ואיך השינוי שמתחולל אצלה יכול לגרום לשינוי גם בסביבה שלה, באיך שמתייחסים אליה.
כמובן שהכנתי לה עוד בקבוק, ובמהלך השבועיים שלאחר מכן ראיתי אותה הופכת להיות אישה שמחה שלא מתביישת להשמיע את הקול שלה בכל הזדמנות. כשראיתי אותה רוקדת ריקודי בטן באמצע המחלקה ידעתי שההבטחה שנתתי לה – שהכל יהיה בסדר – אכן תתמלא ותתגשם. הכל יהיה בסדר.
הבת שלי השתחררה מהשיקום לפני של’ סיימה את הבקבוק השני שהכנתי לה ודרכינו נפרדו. נשארנו בקשר בהודעות ווטסאפ מדי פעם, ושיחה כזו או אחרת פעם בכמה זמן.
הטרנספורמציה הושלמה: ל' הפכה למלכה
חצי שנה אחרי שהשתחררנו מהשיקום, ל’ התקשרה אלי וביקשה להיפגש. היא אמרה שהיא רוצה עוד בקבוק בשביל עצמה והיא רוצה בקבוקים גם לילדים שלה. נפגשתי איתה בשמחה לקפה והכנת תמציות והיא סיפרה לי עד כמה החיים שלה השתנו: בעלה, זה שהיה מתעלל בה רגשית, שולט בה ומשפיל אותה, התחיל לכבד אותה. הוא מעריך אותה, הוא מחזר אחריה, הוא מביא לה פרחים, לוקח אותה לחופשות בחו”ל. הוא הפסיק לבגוד בה, תומך בכל מה שהיא רוצה לעשות ועושה כל מה שהיא מבקשת ממנו. “כאילו התחלנו את החיים מחדש עם הזוגיות שתמיד רציתי”.
מה שהייתי רוצה שתקחי איתך מהמאמר הזה
אני חושבת שיש יותר ממוסר השכל אחד בתוך הסיפור הזה:
יש פה את היכולת של פרחי הבאך לחולל את השינוי בתוכנו.
יש פה את השינוי בסביבה שלנו שמחולל השינוי האישי שלנו.
יש פה את הסבלנות הנדרשת, לעיתים, עד שהשינוי קורה.
ואולי יותר מהכל, מה שהייתי רוצה שתיקחי איתך מהמאמר הזה הוא שאת לא צריכה לחכות שנים כדי שהחיים שלך ישתנו, ואת לא צריכה לפגוש אותי במקרה במחלקת שיקום ילדים ונוער בבית לוינשטיין כדי לעבור את השינוי הזה.
אם את מזהה את עצמך במצב של תקיעות רגשית, פחד, או תחושה שהבעיות הופכות להיות יותר מדי – בבקשה אל תחכי. הזמן להתחיל תהליך של שינוי לקראת החיים שמגיעים לך הוא עכשיו.