בדרך כלל אני נגד הגדרת תמציות בשורה אחת, או אפילו פסקה, כי כל תצמית נושאת איתה סיפור שלם של תכונה מולדת, ההופעה המאוזנת שלה, מה מוציא אותה מאיזון, איך זה בא לידי ביטוי ועוד. כמובן, שבתוך הבחירה של סך התמציות, כל תמצית מקבלת "טוויסט" כלשהו בהתאם להשתלבות שלה במכלול הבחירה, כלומר במכלול האדם שעבורו התמציות נבחרו, אבל זה מאמר לפעם אחרת. המאמר הזה אמור לעסוק בתמצית סרטו (Ceratostigma willmottianum), וכל ההקדמה הזאת באה להגיד שאם אני צריכה להגדיר את הסרטו במשפט אחד זה יהיה "לגדל עמוד שדרה".
ברור שיש סיפור שלם מאחורי זה, אבל איכשהו, ההתחברות שלי לתמצית באה מהכיוון הזה. בהתחלה, כשרק למדתי פרחי באך, אי שם בסוף הניינטיז, הסרטו נתפס אצלי ממקום שלילי, כי זיהיתי בו תכונה שלא אהבתי. לימים למדתי לראות בתכונה הזאת נכס גדול, ועדיין הסרטו מוגדר לי בראש כתמצית לגידול עמוד שדרה.
האם זה נכון? בואו נראה.
הזדהות עם האחר זה טוב או רע?
מי שתכונת הסרטו דומיננטית במהות שלו, מה שנקרא "טיפוס סרטו", תהיה לו יכולת מדהימה להיות חלק מהסביבה בה הוא נמצא. טיפוס סרטו מאוזן הוא אדם בעל אינטואיציות חזקות, עדין, פתוח, סקרן, איש עקרונות שיודע גם לעמוד עליהם. טיפוס סרטו הוא כמו זיקית, הוא קולט את הסביבה, מושפע ממנה, ויכול להפוך להיות בדיוק כמוה. זאת תכונה מעולה למטפלים (אמרתי לכם שלמדתי לראות בתכונה הזאת נכס גדול), והיא יכולה להועיל מאוד למי שרוצה להיות מישהו אחר – נגיד מרגלים – למי שצריך להיטמע בסביבות זרות, לשחקנים, ולכל מי שצריך להזדהות עם מישהו אחר.
במסגרת משא ומתן, למשל, אפשר לעשות בתכונה הזאת שימוש לטובה: להבין מאיפה הצד השני מגיע ולמצוא את המכנה המשותף, אבל אפשר גם להיעזר בתכונה הזאת כדי לגלות את החולשה של היריב שלך ולדעת מאיפה לתקוף אותו.
הכל מתחיל בילדות
כשטיפוס סרטו נתקל במהלך הילדות שלו באדישות וזלזול, כשהוא לא מקבל תשובות לשאלות (הרבות) שיש לו, או שיש פער גדול מדי בין התשובות הנאמרות לדוגמא האישית שהוא מקבל, נוצא אצלו צורך חזק ביצירת אידיאל, שייתן לו תחושת יציבות ובטחון, וצורך בתשומת לב ואהבה ממישהו חזק שיראה לו איך מתמודדים עם החיים באופן מעשי.
החוסר הזה יוצר את נקודת התורפה של טיפוס סרטו: חוסר ב"עמוד שדרה" פנימי. כתוצאה מכך הוא ימצא את עצמו בחיפוש תמידי אחרי כוח שהוא יכול להזדהות איתו, מישהו ללמוד ממנו ולחקות אותו.
לפעמים טיפוס סרטו נראה סקרן וחוקר, אבל הכל נעשה על מנת לוודא שמקור הסמכות הוא אדם אמין ששווה חיקוי, וכדי ללמוד אותו עד היסוד. כשטיפוס סרטו מגיע "לחקור" אובייקט חדש הוא נראה תמים וילדותי, ותשומת הלב המעריצה שלו מחמיאה לאובייקט, ולכן אי אפשר לעצור אותו.
אבל אני רוצה להיות שם
טיפוס סרטו הוא תלמיד מעולה, הוא קולט הכל וסופג מהר, כשהוא מוצא מישהו אמין בעיניו וחזק מספיק, הוא יחקה את הסמכות, ויאמץ את הזהות שלה. הבעיה היא שהכניסה לדמות חושפת בפניו גם את הצדדים הפחות טובים שלה, את הקשיים שיש לכל אדם, את ההתלבטויות, הלבטים, החששות והפחדים שיש לכולנו. את אלה יש לו כבר משלו עצמו, והאכזבה לגלות שגם הדמות האידאית הזאת היא אנושית, גורמת לטיפוס הסרטו לחפש את הדמות הבאה להזדהות איתה, וחוזר חלילה.
למעשה, טיפוס סרטו מחפש שלמות בגלל תחושת חוסר פנימית, ומכיוון שהשלמות אינה קיימת, לפחות לא מה שהוא תופס כשלמות, הוא נידון לאכזבות חוזרות ונשנות. גם ממושאי ההערצה והחיקוי שלו, אך זה נכון גם למערכות יחסים.
בואו נטפל בחוסר האיזון
תמצית סרטו לא יוצאת לבד, כמובן, אלא כחלק ממכלול תמציות שנועד לאזן את המטופל או המטופלת, ולפעמים בכלל לא תצא התמצית הספיציפית אלא תמהיל שיוצר תמונה דומה, או הרכב תמציות שמגיע לנקודת המקור מכיוון אחר, לפי מה שמתאים למטופל או המטופלת.
אם נכליל בצורה גסה, אפשר להגיד שתחילת הטיפול לטיפוס סרטו לא תהיה נעימה. פתאום הוא יראה איפה הוא נמצא, הוא ירגיש עד כמה הוא לא עושה עם עצמו שום דבר משמעותי ואת המחיר שהוא משלם על חוסר המחויבות שלו לכל דבר בחיים.
אם וכאשר הוא יצליח לעבור את השלב הלא נעים בלי לברוח ויצלח את כל ההתנגדויות שלו עצמו לטיפול, הוא יתחיל יותר להעמיק בדברים, ממקום אמיתי. הוא ישאל את עצמו מה הוא באמת מחפש ולמה הוא מוכן להתחייב. הוא יהיה יותר זמן לבד, ואולי יראה לסביבה מופנם יותר מהרגיל, מכיוון שתשומת הלב שלו תופנה פנימה במקום החוצה.
הצד המאוזן של הסרטו שיתגלה, בסופו של דבר, אחרי שהוא יגדל את עמוד השדרה של עצמו, הוא היכולת להעמיק, לחקור מסקרנות אמיתית ורצון לדעת, והיכולת להזדהות, בצורה בריאה ומאוזנת, עם כל אדם אחר.