"קשה לי עם לכלוך, מה אני אעשה? קשה לי שמלוכלך. אני אוהבת כשנקי ומבריק. למה זה בעיה?"
הרבה נשים מכירות את זה מעצמן או מחברות: צורך פנימי שהבית יבריק. שאף פירור חול לא יסתנן פנימה, שלא יהיה כתם בשום מקום.
וכן, אני יודעת שיש גם גברים כאלה, אבל משום מה הצורך (האובססיבי) בניקיון קיים אצל נשים יותר מאצל גברים, ולכן אני מדברת כאן בלשון נקבה. האמת הפנימית ושורש הבעיה מצוי באותו מקום אצל שני המינים, ואני רואה לא מעט מקרים כאהל בקליניקה.
מה אכפת לכם
כשמציגים את זה ככה זה באמת לא נשמע כמו בעיה: אם יש לי מטרה שיהיה נקי ואני מוכנה לשלם את המחיר על זה בעבודה מתמדת של לנקות, בהימנעות ממה שיוצר לכלוך גם אם הוא כיפי, ובאכיפה בלתי נגמרת של כללי הניקיון שלי על בני הבית כדי שישמרו עליו – זה יכול להיות סבבה.
או כמעט סבבה.
מי שאובססיבית לניקיון בדרך כלל לא מבינה את הבעיה: "אני בסך הכל רוצה שיהיה נקי! זה עושה לי טוב! מה אכפת לכם?!".
בד"כ הנשים הללו אינן רואות את הצד האובססיבי ואת המחיר שהן משלמות וגורמות לסביבה שלהן לשלם במרדף אחרי הניקיון האולטימטיבי, אלא רק את הנשק הנפשי שהן מקבלות כשנקי.
אבל אכפת לנו, ואובסיסיביות כלפי משהו היא תמיד בעיה.
* אכפת לנו כשאנחנו מתארחים אצל חברים או קרובי משפחה וכשנשפך מעט קפה על הרצפה המארחת שוטפת את הבית באותו רגע, אפילו שאנחנו שם.
* אכפת לנו אם אנחנו חיים באותו בית עם מי שאובססיבית לניקיון ונאלצים כל הזמן להיזהר לא ללכלך ואולי גם חוטפים הערות על כל גרגיר חול שהכנסנו הבית בטעות.
* אכפת לנו כשאנחנו ילדים ומוטלות עלינו מגבלות שאוסרות על לכלוך מכל סוג ובדרך נמנעות מאיתנו הנאות שאמורות להיות לכל ילד.
* אכפת לנו כשאנחנו אוהבים את מי שאובססיבית לניקיון ואנחנו רואים איך היא מגבילה את עצמה ונמנעת מדברים מהנים בגלל שאולי הם מלווים בלכלוך, או מה שהיא מגדירה כלכלוך.
ולי באופן אישי אכפת כמטפלת, כי אני יודעת שלהפרעות ניקיון אובסיסיביות יש שורש רגשי, בדרך כלל טראומתי.
שאיפה לאיזון
כבני אדם יש לנו צורך תמידי ולא מודע באיזון. אם אני מרגיש נקי מבפנים, ברגש ובנשמה, אין לי שום בעיה שיהיה לכלוך בחוץ. לכל אחד יש את הגבולות שלו. אבל אם אני מרגיש או מרגישה מלוכלך/ת ברגש ובנשמה שלי אני לא אוכל לסבול לכלוך נוסף בחוץ. זה פשוט יהיה יותר מדי. הקצה השני של הסקאלה הוא הזנחה מוחלטת, של עצמי ושל הבית, וכמו בהרבה דברים אחרים, שני הקצוות הקיצוניים של הסקאלה מעידים על חוסר איזון ויכולים לנבוע מאותה נקודה, מאותה טראומה. הקצה בו חוסר האיזון יבוא לידי ביטוי תלוי בהרבה גורמים ובאישיות של כל אחד ואחת מאיתנו.
הרגשת הלכלוך הפנימי הזו אינה מודעת, כמובן, לפחות ברוב המקרים. גם אם אנחנו יודעים שהייתה טראומה בעברנו, וגם את זה לא תמיד אנחנו יודעים, אנחנו לא יודעים לעשות את ההקשר הזה בין הטראומה לצורך האובססיבי שיהיה נקי.
ניקיון כפייתי הוא חלק מרשימת סיפוטמים גדולה שמשויכת ל- OCD ומעיד על שבר פנימי. כל הסימפטומים במשפחה זו הם דרך של המוח להתמודד עם חרדה שמקורה בטראומה, ואת זה הפסיכולוגיה אומרת.
ניתן לקרוא עוד על OCD כאן
להתמודד עם נקודות חשוכות וכואבות בעבר שלנו זה לא קל, בלשון המעטה. זה מורכב, וכואב, ומפרק ממש את הנפש. למוח קל הרבה יותר לדאוג שיהיה נקי מאשר להתמודד עם הכאב ועם חושך הפנימי. אבל המחיר עשוי להיות כבד ברמה היומיומית. מלבד המרדף התמידי אחרי הניקין וחוסר היכולת להתמודד עם מה ועם מי שלא נקי בסטנדרט שלנו, הצורך האובססיבי בניקיון גובה מחיר במערכות יחסים בין-אישיות וביכולת שלנו להינות מהחיים.
איך מטפלים בזה?
לרוב, אנשים מגיעים לטיפול כשהם סובלים. אם אנחנו לא סובלים אין לנו צורך בשינוי, ולכן גם נשות הניקיון הכפייתי ממעטות להגיע לטיפול. הן לא סובלות מזה, הן רואות רק את הרווח בשקט הפנימי שיש להם כשהבית נקי.
אבל
אם את מכירה מישהי שכבר נמאס לה לרדוף אחרי הניקיון, או שלך בעצמך נמאס, ולא משנה למה כדאי שתדעי שפרחי באך הם אחת הדרכים היעילות ביותר לטיפול בהפרעות ניקיון כפייתי. יכול להיות שהניקיון כבר לא מספק את הקתרזיס שהוא היה מביא איתו בעבר. יכול להיות שהקושי הפיזי כבר גדול מדי. יכול להיות שההתמודדות הנפשית כבר לא פשוטה כל כך. לא חשוב למה – העיקר שיש רצון בשינוי.
בעזרת פרחי באך הטיפול נעשה בעיקר בצורה לא-מודעת, ככה שלא צריך להתחכך בכוח בכל מה שהדחקנו, ובכל זאת עוברים תהליך הבראה והחלמה שבסופו הלכלוך כבר פחות מפריע, מנעד הרגשות הנחווים גדל בצורה משמעותית, ורמות האושר גבוהות יותר.
