הגישה ההוליסטית, פרחי באך, ואני

בעידן המודרני, ובקצב המהיר שבו אנו חיים, נשכחו מאיתנו חוכמות ישנות יותר וגישות אחרות לחיים. אנחנו רוצים הכל מהר, גם את הפתרון לבעיות ולכאבים שיש לנו, ורוב הזמן אין לנו סבלנות לתהליכים משמעותיים. אם כואב לי, אני רוצה שיפסיק לכאוב לי, ואם כדור יפתור את הבעיה במהירות הכי גדולה, אז אני אלך על זה, בלי לתהות האם כואב לי – בגוף או בנפש – בגלל סיבה עמוקה יותר. הגישה ההולסיטית רואה באדם יותר מאוסף מקרי של איברים, ומציעה ההסתכלות אחרת על הגוף, על הנפש, ועל החיים בכלל.

מקור המילה “הוליסטי” הוא במילה היוונית Holos  (שלם) והיא מדברת על נקודת מבט הרואה את העולם כולו כמכלול שלם של פרטים הקשורים ביניהם בקשרים בלתי נראים. במאמר הזה אתייחס לגישה הטיפולית ההולסיטית, הרואה באדם מערכת שלמה, דינמית ובלתי ניתנת להפרדה, המורכבת מהיבטים פיזיים (הגוף), רגשיים ומנטליים (הנפש), ורוחניים (הרוח).

לפי גישה זו, תחושות של חולי, כאב או חוסר איזון, בין אם פיזיים ובין אם רגשיים,  לעולם אינם אירועים מבודדים. הם סימנים ואיתותים של הגוף המעידים על כך שחלק כלשהו במערכת כולה יצא מאיזון. מנקודת המבט ההוליסטית לא שואלים “מהו הסימפטום?”, ולפעמים אפילו לא “מהי המחלה?”, אלא “מיהו האדם החולה, ומהי הסיבה האמיתית לכך שהוא יצא מאיזון?”.

תפיסת העולם ההוליסטית מחייבת אותנו להסתכל מעבר למגבלות האבחון הרפואי המקובל, שנוטה לפצל את האדם ל”מומחיות” ולטפל בחלק אחד בנפרד מהאחר. בבסיסה, הגישה ההוליסטית אומרת כי המטופל הוא המומחה הגדול ביותר לחייו, והתפקיד שלנו, כמטפלים, הוא לעורר את כוחות הריפוי הפנימיים הטבעיים הקיימים בו.

טיפול הוליסטי אינו רק ב”תיקון” תקלה, אלא בהבנה רחבה של דפוסי חיים, תגובות רגשיות ומתחים נפשיים שגרמו מלכתחילה לחוסר האיזון. רק כאשר כלל חלקי הפאזל (הרגש, הגוף והמחשבה) מטופלים יחד, ניתן להשיג בריאות איתנה ושינוי יסודי וארוך טווח, במקום פתרון שטחי, ולכן זמני.